עידן התבונה
תפיסת העולם בעידן התבונה
התקופה שבין השנים 1650-1789 נחשבת לעידן התבונה, וידועה גם בשם תקופת ההשכלה. בפי הצרפתים היא נקראת "עידן האורות" (Le Siècle des Lumières, מילולית: המאה של האורות), והאיטלקים מכנים אותה "האורות" (I Lumi ). באנגלית שמה "תקופת הנאורות" (Enlightenment)..מקור כל השמות האלה הוא באמונת האינטלקטואלים בני התקופה שהם יוצאים מתוך תקופה של חשכה ובורות לתקופה חדשה המוארת על-ידי תבונה, מדע וכיבוד האנושיות. תחושתם של בני התקופה הומחשה במילותיו של המשורר אלכסנדר פופ (Alexander Pope)(1688-1744) אשר כתב שבזמן שהטבע וחוקי הטבע נחבאו בלילה, אלוהים אמר:" יהי ניוטון! ויהי אור" (God said :Let Newton be! And all was light")
(מתוך אתר האינטרנט:
http://newman.baruch.cuny.edu/digital/2000/c_n_c/c_06_17th_18th_cents/beginning_modern.htm)
עידן התבונה צמח על רקע היחלשות כוחה של הכנסיה, והתחזקות האמונה ביכולת האדם לשלוט בטבע. התבונה החליפה את הדת כעקרון מנחה בתפיסת העולם ובאמנות. הסדר החברתי הישן שהתקבל ללא ערעור, פינה מקומו לרוח חדשה מעשית וביקורתית שדרשה הצדקה רציונאלית למבנה המערכת החברתית.
מאז אוגוסטינוס הקדוש ועד הרפורמציה, נחקרו ההיבטים האינטלקטואלים של החברה המערבית על-ידי תיאולוגים נוצרים. למרות שהיו הבדלים בין פרטי התיאוריות השונות שלהם, הם היו מאוחדים בתפיסת המציאות כמכלול מסודר שקיימת בו היררכיה אשר בפסגתה האל, מוקף במלאכים, ובתחתיתה האדם. כתבי הקודש שימשו כבסיס לידע המדעי, ועולם הטבע שימש את התיאולוגים בהצגת התיאוריות שלהם. במאה ה-17 נסדקה דרך מחשבה זו. העולם החומרי הופרד מעולם האל, ונתפס כרציונאלי, וכנתון לבחינה ולמדידה.
שבירת תפיסת העולם שמקורה היה בימי-הביניים, הביאה למשבר אינטלקטואלי ורוחני אשר ערער את יסודות החברה המערבית. הכול היה נתון בספק, ממקומה של הארץ ביקום, ועד מקומו של הפרט בחברה. לא היה ברור למי יש לפנות בשאלות. היתה אי בהירות לגבי מקור הסמכות, אם מקומו בדת, בשלטון, במדע או במחשבה.
צרפת אשר תרבותה היתה התרבות השלטת באירופה, היתה המקום שבו צמחו הפילוסופים הראשונים של עידן התבונה. מאז תקופת שלטון העוצר פיליפ מאורליאן, המצב הכלכלי בצרפת התדרדר, כוח השלטון נחלש, ועלה כוחו של המעמד הבורגני שהיה לכוח פוליטי חילוני אשר ביטא את דעותיו בפומבי. תהליך זה הגיע לשיאו במהפכה הצרפתית ב-1789.
רוב אנשי הרוח בני התקופה היו בני המעמד הבינוני. רבים מהם לא היו פילוסופים אמיתיים למרות שכונו "פילוסופים" (Philosophes). המונח "פילוסוף" נטבע על-ידי הצרפתים לציין סוג חדש של פילוסוף: קוסמופוליטי, הומניסט, איש ספר המבטא את מחשבותיו בצורה בהירה ומשכנעת. הפילוסופים בפריס של אמצע המאה ה-18 יצאו נגד הצנזורה ונגד הכנסיה. הם נהגו להתכנס בסלונים כדי לבטא את רעיונותיהם, שאותם הפיצו בעיתונים ובספרים.
הפילוסופים של עידן התבונה שאפו ללמוד את העקרונות השולטים בטבע, באדם ובחברה, וראו במדע (ולא באמונה) את התשובה לבעיות האנושות. הם דגלו במחשבה עצמאית, בקדמה, באחווה קוסמופוליטית בין אינטלקטואלים נאורים ובסלידה מלאומנות. למרות שהתיאוריות החברתיות והפוליטיות שהציגו כללו רעיונות חדשים כמו בדיקות, איזונים וחופש ביטוי, רוב הפילוסופים צידדו במשטר מלכותי.
הקרקע לעידן התבונה הוכשרה ברנסנס אשר הציב את האדם במרכז העולם. ההומניסטים, המלומדים של תקופת הרנסנס, פנו לערכים אנושיים שהוצגו בכתבים קלאסיים. בהתעניינותם בעולם הסובב אותם, הם הניחו את היסודות למפעל המדעי המודרני. המדינאי והפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון (1561-1626) הציג השקפת עולם חדשה שעל פיה האדם שולט בטבע באמצעות גילוי סודותיו. הוא חזה שאנשים יביטו אל המדע בציפייה שיספק את המפתח לאושר. בייקון מסמן, בתחום הפילוסופי, את המעבר מהרנסנס לעידן התבונה. חזיונו הציב את היסודות לחברה טכנולוגית מודרנית. הקוסמולוגיה של הרנסנס שהעלתה את האדם לדרגת מרכז העולם, קטעה את סמכות הכנסיה, אך לא הכתירה את סמכות התבונה. אפשר לומר שהרנסנס הוא סבו של המודרניזם, בעוד שעידן התבונה הוא אביו.
רעיונות עידן התבונה סוכמו על-ידי דידרו Diderot)) (1713- 1784) בספרו "אנציקלופדיה" (1751-1772). באנציקלופדיה אשר עודדה מחשבה רציונאלית וחופש כלכלי, נעשתה הפרדה בין מדעי הטבע ובין מדעים הומאניים, שלא היתה ברורה לבני התקופה כפי שהיא ברורה לנו היום.
בתקופה זו שבה וולטר (Voltaire) (1694-1778) נלחם בדעות קדומות, וז'אן ז'אק רוסו (Jean Jaques Rousseau), (1712-1778) גינה אי-שיווין חברתי והכריז על שלטון העם, האדם החליף את אלוהים, כעומד במרכז במת ההיסטוריה. הפילוסופים הניחו שיש בעולם סדר, היגיון והרמוניה, וסברו שאם האדם ילמד לחיות על-פי חוקי הטבע, יעלה השחר על האוטופיה. את הציפייה לגאולה בעולם הבא, החליפה ציפייה לאושר בעולם הזה.
החיים השקטים בצרפת, עשורים אחדים לפני המהפכה, גרמו לאנשים להאמין שניתן לשנות את האנושות. פילוסופים צרפתים פיתחו תיאוריות חדשות על הטבע האנושי. בעוד שהנצרות לימדה שתחלואות החברה הן תוצאה של חוסר שלמות בנפש האדם, האמונה החדשה היתה שכל אדם רשאי לשאוף לאושר בעולם הזה. במילה "אושר", התכוונו לחיים של אוכל ושתייה, מגורים נוחים, חיי משפחה נוחים וכדומה.
עידן התבונה הוא אחת התקופות האופטימיות ביותר בקורות האנושות. בעוד שבימי הביניים האדם נחשב כחוטא מטבע בריאתו, במאה ה-18 הוא נתפס כמי שטבעו טוב מנעוריו. ההשקפה המקובלת בקרב הפילוסופים היתה שההיסטוריה היא התפתחות חיובית מתמשכת בתחום הידע ובאופי האדם שעם חלוף הזמן יתגבר על אכזריות ואלימות. השיפור האנושי נתפס כנובע משליטה על הטבע באמצעות מדע וטכנולוגיה.
כדי להגיע לאמת, שגילויה ויישום חוקיה (כך האמינו) יבטיחו את האושר לאדם, מלומדי התקופה ערכו ניסויים, תצפיות ומדידות מדויקות. היה זה חלק מהמהפכה המדעית שהחלה כבר בתקופת הרנסנס, והשפיעה על כל תחומי החיים של החברה ושל הפרט. נשברו המוסכמות שהיו מקובלות במשך תקופה ארוכה, ונוצר הבסיס לידע שיש לנו היום על היקום
האסטרונום הפולני ניקולס קופרניקוס (Nicholas Copernicus) (1473-1543) מצא שהארץ וכוכבי הלכת סובבים סביב השמש, וביטל את הגישה שהיתה מקובלת בזמנו שהארץ היא המרכז אשר הכול סובב סביבו. עבודת קופרניקוס פותחה על-ידי גלילאו גליליי ( Galilei Galileo) (1564-1642), שאימת את ממצאיו של קופרניקוס וגילה שהשמש סובבת סביב צירה. הוא הניח את היסודות למדע הדינאמיקה, ובנה את אחד הטלסקופים הראשונים. חידוש משמעותי של של גליליאו היה, בנסותו לפרש את העולם מנקודת מבט כמותית, גישה שהיתה למרכזית במדע. ההתמקדות בהערכות מספריות, נתנה למדענים תחושה שהם עוסקים במדע מדויק. התפיסה האורגנית של העולם, הוחלפה בגישה מכאנית שעל פיה ניתן להסביר כל דבר בדרך מדעית. המהפכה המדעית הגיעה לשיאה בגילוייו של ניוטון (1642-1727) שיצר את הבסיס המדעי למודרניות בנסחו את חוק המשיכה ובהמציאו את תורת הקלקולוס.
התבונה חדרה לפילוסופיה, לטבע, למדעי הפיזיקה והחברה, לטכנולוגיה, לחינוך, לשלטון ולחוק הבינלאומי. הידע התפשט דרך ערוצי התקשורת, שהיו אז: אקדמיות, אוניברסיטאות, ספרים, עיתונים וסלונים ספרותיים. הדרכים שנסללו במאה ה-18 הקלו על ניידות בני התקופה ועל מעבר רעיונות מארץ לארץ.
הפילוסופים המכונים רציונאליסטים חשבו שהאדם מכיר את המציאות באמצעות השכל וההיגיון, ללא תלות בהתנסות. כמו כן, סברו שיש ללמוד את המציאות באמצעות התבונה ולא מקביעותיהם של מלומדים מתקופות קודמות. לאחר שהאדם יחקור את התנהגותו וימצא את הכללים שעל-פיהם עליו לנהוג, יוכל להגיע לאושר ולחברה אנושית מושלמת. על ההוגים הרציונליסטים נמנים בין השאר: רנה דקארט ((René Descartes(1596-1650), ברוך שפינוזה (Baruch Spinoza)(1632-1677) וגוטפריד וילהלם לייבניץ.(Gottfried Wilhelm Leibniz)(1646-1716).
דקארט הגדיר את האדם כישות חושבת ורציונאלית. שפינוזה ראה במדינה הלאומית צורך של הפרט, וכלי הדרוש לאדם כדי להגיע להגשמה עצמית..מונטסקייה (Montesquieu) (1689-1755), בחיבורו "רוח החוק" (Esprit des Lois) (1748) הציג אידיאולוגיה אנטי-דתית המתבססת על האדם כישות רציונאלית.
מול רעיונות ההוגים הרציונליסטים, התפתחו רעיונות האמפיריציסטים (empiricists) שסברו שידע מבוסס על התנסות ועל צפייה ולא על מחשבות ספונטאניות. לדעתם, יש להתנסות כדי להבין. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (John Locke) (1632-1704) היה הראשון שנתן ביטוי שיטתי לרעיונות האמפיריציסטים. הוא סבר שהאדם נולד "לוח חלק" (tabula rasa), ללא כל ידע מוקדם. על האמפיריציסטים האנגלים נמנים גם ג'ורג' ברקלי George Berkeley ודוד יום (David Hume) (1711-1776).
בין גישת הרציונליסטים ובין גישת האמיפריציסטים גישרה הגותו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1724-1804) שעל-פיה ההגעה לידע, תיאורטי, מדעי או אובייקטיבי, מעורבים גם האינטלקט וגם החושים. הוא הבחין בין תופעות המהוות חלק מהתחום החומרי של העולם שאותן אנו יודעים מלכתחילה (אפריורי), הנתפסות באמצעות המחשבה, ובין כל התופעות שאינן נכללות התחום החומרי, כמו מוסר ורעיונות, שאותן אנו יודעים בדיעבד (אפוסטריורי). מסקנתו מרחיקת הלכת של קאנט היתה שהידע שלנו על קיומו של האל, על נצחיות הנשמה ועל חירות הרצון, הוא ידע תיאורטי (הבנה מושגית) בלבד.
קאמט פיתח גם עקרונות אוניברסאליים של פעולה. כללים של מוסר המבוססים על עקרונות אוניברסאליים. הוא חשב שעלינו לפעול כך שפעולותינו יתקבלו כעקרון אוניברסלי של התנהגות.
בין הוגי עידן התבונה היו שהתמקדו בתחום הכלכלה. אלה, אשר כונו פיזיוקראטים (physiocrat, מיוונית, שלטון הטבע), היו חוג קטן של אנשי רוח צרפתים שהאמינו שהקרקע היא מקור העושר. על-פיהם עושר האומות מקורו בחקלאות בלבד. הפיזיוקראטים שרעיונותיהם היו פופולאריים מאוד במחצית השנייה של המאה ה-18, דגלו במדיניות של כלכלה חופשית ללא התערבות ברמת המחירים (Laissez faire, laissez passer).
רבים מרעיונות הפילוסופים במאה ה-18 אומצו על-ידי העריצים בני התקופה, אשר משום כך כונו "עריצים נאורים". החשובים שבהם היו פרידריך הגדול בפרוסיה, קתרינה הגדולה ברוסיה ומריה תרזה ובנה יוסף השני באוסטריה. בהשפעת הפילוסופים, הם פיתחו את המדע וקידמו אמנות, ביטלו את זכויות הפיאודלים, ודאגו שיותר אנשים יזכו בחינוך.
בעקבות רעיונות עידן התבונה, הצרפתים חוקקו חוקה חדשה שכללה הצהרה על זכויות האדם שקבעה כי כל בני האדם נולדו שווים. רעיונות עידן התבונה שמשו גם כבסיס להצהרת זכויות האדם האמריקאית מ-1776, ולחוקה של האומה האמריקאית החדשה שנתקבלה בשנת 1789, שנת המהפכה הצרפתית.
בעידן התבונה ניתן לראות את תחילתו של העידן המודרני.
תפיסת האדריכלות בעידן התבונה
אדריכלות עידן התבונה שהיתה תגובה בורגנית לרוקוקו החצרוני,.התבטאה בניאוקלסיציזם שניסה להחיות את העת העתיקה. האדריכלים אימצו את העקרונות הניאו-קלאסיים, ולא התעניינו בטריקים יוצרי האשליה, ובהגזמות שהיו כה פופולאריות בתקופת הבארוק. בתגובתם לאדריכלות הבארוק והרוקוקו, הם ביטאו את מחאתם נגד מסכות ושקר. אורנמנטים ושפע דקורציה שהסתירו במשך תקופה ארוכה את המבנה הבסיסי של הבניין, הוסרו כדי להגיע לפשטות, והקיר חזר להיות שטוח.
הקומפוזיציה האדריכלית הוגדרה על-ידי צורות רציונאליות מושלמות כמו קובייה, כדור ופירמידה, שעל-פי האדריכל אטיין לואי בולה Ettienne Louis Boolée)) ( (1728-1799נמצאות, בהכרח, בטבע.
באדריכלות של בולה ולדו לגיאומטריה קונוטציות סמליות, אך שונות מאלה שהיו מקובלות בתקופות קודמות. החלל שנתפס עד המאה ה-18 כביטוי של היררכיה,.קיבל משמעות חדשה. האדם אינו עוד חלק מהיררכיה שהשמים ממוקמים בפסגתה. הקוסמוס נתפס כמכלול המורכב מאלמנטים שנשלטים על-ידי חוקים אוניברסאליים
אם לדו ותלמידיו אהבו במיוחד את צורת הכדור, הרי זה מפני שחכמת הנסתר לימדה אותם שזו צורה ראשונית - "ביצת העולם" הלובשת צורת שמים. אם הרבו להשתמש בצורת קובייה, הרי זה מפני שהקובייה מסמלת את האדמה. על-ידי שילוב של קובייה וכדור, יצרו דו-שיח בין שמים וארץ.
הגישה של אדריכלי עידן התבונה היתה מוסרית, לצד היותה אסתטית. נבנו מודלים שיתאימו לחברה אידיאלית, ברוח הפילוסופיה של התקופה. הפילוסוף עמנואל קאנט כתב בספרו "בקורת כוח השיפוט", שכל דבר שיש בו סימטריה ואחדות של מבנה, נחשב כמבוסס על תכנית שהוכנה בכוח התבונה. הוא סבר שהסתכלות בתכנית סימטרית, משרה תמיד שביעות רצון, ושהתעניינות ביפי הטבע לשמו, היא תמיד סימן של טוב לב.
תפיסותיהם החברתיות של הפילוסופים שימשו בסיס לאדריכלות. כאשר האדריכלים אטיין לואי בולה וקלוד ניקולא לדו (Claude Nicolas Ledoux) 1806-1736) ) דנו בערך הפשטות, ודחו אורנמנט ודקורציה, הם ביטאו את מחשבת הפיזיוקראטים אשר בגישתם היתה הערצה לאדם הפרימיטיבי. לדו תיאר באיור, בהשראת ז'אן ז'אק רוסו אדם היושב תחת עץ על חוף הים, בעוד האלים נראים בשמים. בהמשך לאיור, כתב שהעניים דורשים, למעשה, בתים פשוטים.
קולינס (Collins) רואה באדריכלות של בולה ולדו, אדריכלות מהפכנית, ולא אבולוציונית. במשך תקופה ארוכה לא היו להם ממשיכים. הצורות האדריכליות שנתנו ביטוי לאידיאלים שלהם, נשכחו במהרה, ולא שבו להיות פופולאריות במשך תקופה של כמאה שנה. ניתן לראות באדריכלים אלה, את חלוצי האדריכלות המודרנית. המושג שהוסיפו אדריכלים אלה על האדריכלות המסורתית, כפי שהגדיר אותה ויטרוביוס, (יופי- venustas, חוזק- firmitas ושימושיות- utilitas), הוא "חלל". החלל נתפס אצלם כערך אידיאלי חיובי שאינו פחוּת בערכו מהמבנה.
לפולחן התבונה היה גם פן הרסני אשר מצא את שיא ביטויו במהפכה הצרפתית שבמהלכה הוסרו כל עקבות של דת ומלוכה. נהרסו ונגנבו פסלים, אורנמנטים וגרגוילים שנתפסו בעיני בני התקופה כחסרי טעם. כנסיות וקתדרלות הוקדשו לאלת התבונה, ושימשו בעיקר לאספות חילוניות.
אדריכלות עידן התבונה
שני האדריכלים המשקפים יותר מהאחרים את רעיונות עידן התבונה, היו אטיין לואי בולה וניקולא לדו. הפרויקטים החשובים ביותר שלהם שהטביעו את חותמם על תולדות האדריכלות, נותרו כרישומים ולא זכו לביצוע. תכניותיהם למבנים שאף פעם לא נבנו, היו מרשימות הרבה יותר מהבניינים שבנו. לראשונה, אדריכלים פרסמו תכניות כדי להציג את כישרונם.
אטיין לואי בולה
בולה החל את הקריירה שלו כצייר, ומאוחר יותר היה לתיאורטיקן בתחום האדריכלות. למרות שמעטות מהתכניות האדריכליות שלו בוצעו, רישומיו והתיאוריות שלו זכו לפרסום רב. הוא האמין שכוונות אדריכליות מוצגות בצורה הטובה ביותר בתיאוריה, ובפרויקטים תיאורטיים המאיירים אותה.
בולה העריך אדריכלות שגם תבונה וגם רגש מוצאים בה את ביטוים. בעיצוביו, הגביל עצמו לשימוש בצורות גיאומטריות פשוטות, כמו קובייה, פירמידה, חרוט, גליל וכדור. הוא כתב שאת עקרונות האדריכלות, יש לנתח בעזרת גופים בסיסיים אלה. למבנים שתכנן עוצבו פני-שטח חלקים, ללא אורנמנט. על-פי בולה, תכנית העולם שנוצרה על-ידי הבורא, היא תמונה של סדר ושלמות. האדריכלות היא מתת אלוהים לאדם, כדי לעזור לו לבנות את ביתו על פני האדמה.
התפיסה המושגית של בולה מוצאת את ביטויה במונומנט הקבורה לניוטון שנועד להיות מחווה לניוטון ולגאוניותו. מבנה הקבורה שלא ניתן היה לבנותו, על-פי תכנונו של בולה בזמנו, עוצב בצורת כדור. בולה כתב שניוטון הגדיר את צורת הארץ, והפרויקט שתכנן יקיף אותו בהמצאתו. עוד כתב, שהציב את ניוטון במגורי הנצח - השמים עצמם.
בולה הציג ברישומים שלו את מבנה הקבורה כפי שהוא נראה ביום ובלילה. ביום, המצבה של ניוטון מוארת על-ידי חריצים בכיפה, ובלילה, היא מוארת בקרני אור פנימיות.. במונומנט הקבורה, היום הוא לילה, והלילה הוא יום. במשך היום, החריצים הקטנים במעטפת המבנה מאפשרים חדירת אור, ונתפסים ככוכבים על-ידי הצופה העומד בבסיס הכדור. בלילה, כאשר החריצים האלה אפלים, מקור אור מלאכותי, המייצג את השמש, במרכז הכדור, מאיר את כל העולם הסגור הזה. בולה לא נתן דעתו לגודל החורים הדרושים, כדי שניתן יהיה לראותם מהקרקע.
במבנה הקבורה של ניוטון, בולה חלם להתחרות עם הפירמידות שבמצרים. כדור הוא אחד הגופים הבסיסיים, ובולה ראה בו דימוי של שלמות. במובן האפלטוני, הכדור הוא דימוי של היופי הנשגב והטוב. אם נתייחס לקוסמולוגיה ניוטונית, הכדור מסמל את האינסוף בטבע. המונומנט שיצר בולה הוא כדור ריק, ישות אינסופית בלתי חומרית. זהו מבנה המתאים לקוסמוס של ניוטון, אשר בו הריק (הואקום) הוא גורם חשוב. בולה תירגם חלל אינסופי לצורה פיזית.
בניית מבנה בצורת כדור, כמבנה קבורה, לא היתה רעיון חדש. קיקרו תיאר את קבר ארכימדס כבעל צורת כדור. מצבת הקבורה של ניוטון מתקשרת למקדשים עתיקים שתוארו כמודלים קוסמולוגיים עם כוכבים, ועם סמלי המזלות.
בולה יצר רישומים המתארים מבנים מונומנטאליים כבירים כמו ספרייה, מוזיאון, ומבני-קבורה המבוססים על שימוש בצורות גיאומטריות פשוטות. ממשיכיו, כמוהו, שאבו השראתם מהפשטות ומהחומרה של מגורי השכבות העניות. הם ראו בקירות החלקים, ובפני השטח הבלתי שבורים, אמצעי ביטוי אסתטי, אשר למרות שהתבסס על מגורים זולים וצנועים, ניתן היה לאמץ אותו בבניית ארמונות ומרכזים עירוניים. היתה זו גישה מהפכנית במאה ה-18.
ניקולא לדו
ניקולא לדו החל את הקריירה שלו כאדריכל מבוקש בתקופת שלטון לואי ה-16. ב-1764 החל לעבוד למען מחלקת המים והיערות, הכין תכניות, והחליט לגבי תיקונים. הוא תכנן מבנים מסוגים שונים, מבתי קברות ובתי ספר, ועד כבישים ומזרקות. נישואיו לבתו של מוסיקאי חשוב בחצר המלוכה חיזק את קשריו עם האצולה, ותוך זמן קצר היה לאדריכל המוביל של פריס, שעבד למען המלך ולמען בני המעמד הגבוה. החומה החדשה שנבנתה בתכנונו סביב פריס, נהרסה ברובה בזמן המהפכה הצרפתית.
לדו, כמו בולה, הציג צורות בסיסיות, בחיסכון ובאלגנטיות, וניצל את האפקטים הדרמטיים של הקובייה והכדור. הוא ניסה לחזור לאמיתות הפונקציונאליות הבסיסיות. לדעתו, העיגול והריבוע הם האלמנטים הבסיסיים של העבודות הטובות ביותר. בצורות הגיאומטריות ראה ביטוי של יופי אידיאלי ואמצעי ביצירת סדר סמלי. תפיסת הפרופורציות היתה לגביו מקור ליופי.
האדריכלות נתפסה על-ידי לדו כאחד מפלאי העולם, "חלק מנשמת הבורא", אשר מחייה ומייפה את פני כדור-הארץ. האל של לדו הוא האל של ניוטון ווולטר. הוא האדריכל הגדול של הבנייה האוניברסאלית.
המעניין ביותר, אולי, מכל המבנים שתכנן לדו, הוא בית הקברות אשר דימוי כדור-הארץ שימש לו מקור השראה. לבית הקברות צורת כדור שחציו קבור באדמה. החלל הפנימי שלו מתואר כמבוך אפל, נורא, מסתורי וריק, אשר דרך אוקולוס, חודרת לתוכו קרן אור אחת. את הגופות ניתן להניח לאורך הגומחות. הטבע, ובמיוחד אור השמש, הורחקו מהקבר בכוונה, כדי שהחושך המהמם יביא להרגשת ריקנות, ללא תחושת הקלה.
מבנה בית-הקברות שאותו תכנן לדו, מצא לו חיקויים רבים, ובהם המקדש בעל צורת הכדור, שאותו תכנן ז'אן ז'אק לקה (Jean Jaques Lequeu) (1757-1825 בקירוב) ומקדש הנצח של ז'אן ניקולא סובר ( Sobre Jean Nicolas ).
לדו, שהכריז, כמו מורו, ז'אן ז'אק רוסו, על מלכות אלת התבונה, הודח מתפקיד האדריכל ב-1789, ונאסר בטעות ב-1793 (כי סברו שהוא לדו אחר), אך רעיונותיו האדריכליים אומצו על-ידי מחוללי המהפכה. לכבוד החגיגה הראשונה של המהפכה ב-14 ביולי, 1790, בנה רמה (Ramée) בשאם דה מאר (Champs de Mars) מזבח של המולדת בצורת גליל על גבי פירמידה קטנה, הממוקם במרכז עיגול. המעגל והכדור הפכו לסמל השוויון של המהפכה.
בעיר שו הנקשרת לשמו של לדו יותר מכל עבודה אחרת שלו, אדון בפרק הבא, העיר בעידן התבונה.
העיר בעידן התבונה
במאה ה-18 גדלה אוכלוסיית הערים באירופה באופן מדהים, כתוצאה מהגירה גדולה אליהן מהכפרים. תהליך העיור התרחב, ואתו התרחבו גם המסחר והתעשייה. ב-1800 היו באירופה 22 ערים שאוכלוסייתן עלתה על 100,000 נפש, במקומות שבהם האוכלוסייה לא עלתה על 14,000 מאה שנה לפני כן. ערים גדולות כאלה היו מפוזרות ברחבי אירופה. בין עשר הערים הגדולות בתקופה זו היו: לונדון שמנתה 900,000.תושבים, ופריס שבה היו כ-600,000 תושבים.
לגבי אמנים וסופרים, העיור נתפס בדרך כלל כנטייה לא טבעית. הם הרבו להציג את הכפר כיפה וכתמים. המשורר שנסטון (Shenstone) כתב ב-1748 שאיש לא יעדיף רחוב על סמטה או על חורשה. על-פי רוסו, האדם יכול להגיע לשלמות, ואם הוא מושחת הרי זה נובע מאי-מוסריותה של העיר שהיא בלתי מוסרית מיסודה.
לצד שוללי העיר, היו שראו בה הבטחה לשיפור טכנולוגי, לרווחים ולקדמה. השאיפה לחיים מהנים ומאושרים שהובעה ברעיונות הפילוסופים של עידן התבונה, מצאה את ביטויה בתכנון ערים שתכליתן היתה שיפור רווחת התושבים. מחשבה מהפכנית, ומחשבה אוטופית שולבו זו בזו, במיוחד בצרפת.
אחרי העיר של ימי-הביניים, והעיר של הרנסנס, אשר ביטאו את רצון השליט, מופיעה עיר הפילוסופים. מאז המאה ה-17, תוכננו ערים שאיירו תיאוריות. דקארט, אשר הקדיש את מחשבתו גם לאורבניזם, אמר שהערים החדשות שביטאו את רצונם של אנשים אחדים שניחנו בתבונה, עולות על הערים העתיקות אשר נבנו בדרך מקרה. הוא העלה גם חשב שסביבה מסודרת היטב, פועלת תת-הכרתית על אלה החיים בה, ומלמדת אותם לנהל את אורחות חייהם בתבונה. הוא האמין בכוחן של צורות חזותיות לבטא רעיונות וערכים.
השאיפה המטאפיזית לבנות עיר שתדמה לירושלים השמימית, נראית, בתקופה זו, מרוחקת מאוד. היתה סלידה מכל דבר אשר נקשר לשם "גותי". רואן, שנחשבה לעיר יפה יותר מפריס במאה ה-16, נחשבה במאה ה-18, לעיר המכוערת ביותר בצרפת (כי נותרה הימי-ביניימית ביותר).
את דקארט הרשים, דימוי העיר כאורגניזם עם מחזור דם. אם העיר מרגישה רע, הסיבה לכך היא שאין לה קיבה ולא מעיים. שווקים ומערכות ביוב הופכים לאיברים חיוניים בעיר הנשלטת על-ידי התבונה, והפארקים הם ריאותיה.
העיר של עידן התבונה היא עיר של נוחיות. הטבע ממושמע לאדם, ומאורגן על-פי רצונו. התבונה מתערבת בעיצוב מחדש של הטבע. עלוות העצים מעוצבת בצורות גיאומטריות, והדשא הופך לשטיח. הטבע הופך למלאכותי.
אדריכלי התקופה ומתכנני הערים הושפעו במידה רבה מהאנציקלופדיה של דידרו אשר בנספח שלה, בערך "ארכיטקט", נכתב שתפקיד האדריכל לבנות אתרים כיחידות שלמות, שבהן הבניין נתפס כחלק ממכלול, וכחלק מהמרחב העירוני.
בעידן התבונה מתגלים מחדש בתי המרחץ, ותנועת הולכי-הרגל מופרדת מתנועת כלי-הרכב באמצעות בניית מדרכות. בפריס שבה החלו מרכבות הנוסעים להופיע ב-1666, מופיעות המדרכות ב-1781.
במאה ה-18, את מקום הכנסיה שהדומיננטיות שלה בחיי העיר הלכה ופחתה, תפסו תיאטראות, גלריות לאמנות, אולמות קונצרטים, פארקים, גני-תענוגות, מוזיאונים, גן-חיות וגן בוטני. כל אלה, התפתחו בתקופה זו, ועוצבו למען האצולה. מהעניים שהיוו את רוב האוכלוסייה, היתה התעלמות מוחלטת. גם תפקידו של אזור השוק השתנה. הוא לא עוד היה בעל תפקיד מרכזי בתקופת הבארוק, כפי שהיה בימי-הביניים. הופיע סוג חדש של חנות, חנות עם חלון ראווה. שוק של מוצרים המוצגים מעבר לזכוכית, החליף את השוק הפתוח.
רעיון המוזיאון הציבורי והלאומי, שהיה אחד האידיאלים של עידן התבונה, הופיע כבר במאות ה-16 וה-17, כאשר משפחות גדולות ברומא הציגו חפצי אמנות בארמונותיהן, בחצרותיהן ובגנים שלהן. מטרת אוספים אלה, היתה רחוקה מהמוזיאון במובן המוכר לנו היום. הכוונה היתה לספק את גאוותו של בעל האוסף. אוספים אלה לא היו פתוחים לציבור, למרות שמשכילים ושוחרי אמנות הורשו לראותם. יצירות אמנות מהעת העתיקה הוצגו לציבור לראשונה במוזיאון הקפיטול ברומא, הקשור לאקדמיה קפיטולינה – בית-הספר לאמנות שנוסד ב-1734. עשר שנים מאוחר יותר, הרוזן שיפיונה מאפיי ((Scipione Maffei החל להציג אוסף של פסלים בוורונה, בקלויסטר של כיכר עם קולונדות דוריות. אוסף אמנות זה היה פתוח לציבור, מלכתחילה.
באנגליה, אידיאל המוזיאון הוגשם, בתחילה, שלא בדרך אדריכלית. המוזיאון הבריטי הופיע כאשר ב-1753 הוציא הפרלמנט הבריטי צו שאפשר רכישה של אוסף סלואון (Sloan), ובנייה או רכישה של בניין מתאים. האוסף היה אמור להיות פתוח לגישה חופשית של "כל האנשים הלמדנים והסקרנים". המוזיאון הבריטי צריך היה לחכות שישים שנה לבית משלו.
הספרייה, כפי שניתן היה לצפות, שיחקה, אף היא, תפקיד חשוב בעידן התבונה, אך הספרייה, כבניין למטרה אחת, היתה נדירה עד תחילת המאה ה-20.
. בנה של מריה תרזה מלכת אוסטריה, יוסף השני (1741-1790) העביר את אוסף הציורים האימפריאלי לבלוודרה שבווינה ב-1775, ופתח אותה לציבור לראשונה ב-1781. בבלוודרה התחתי הוצג אוסף האמנות של ארמון אמבראס (Ambras ) מאז 1806. שני אוספים אלה היו לחלק מהמוזיאון האימפריאלי לתולדות האמנות (Kunsthistorisches Museum) ב-1890.
המושג "הארה" בביטוי "עידן ההארה", קיבל גם משמעות מעשית. ב-1667, ניסו להאיר את הרחובות בצרפת. באנגליה, הארץ "המודרנית" ביותר בעולם, הופיעה תאורת הגז בסוף המאה ה-18.
ערים אידיאליות בעידן התבונה
מתכנני הערים בעידן התבונה היו אופטימיים ובעלי אידיאלים חברתיים. הם האמינו שעבודתם תסייע לשיפור החברה, ואף תביא גאולה לאנושות. לדו כתב ב-1804 את הספר "האדריכלות מהיבטים של אמנות, מנהגים וחוק". על האדריכל, לדעתו, להיות מעורב בחיים החברתיים והפוליטיים של המדינה. באדריכלות ראה מכשיר חינוכי המשקף את כללי הסדר החברתי. ברוח זו, תכנן פרויקטים רבים שהתבססו על שוויון חברתי.
הפילוסופים של המאה ה-18 צידדו, בחלקם, בחברה קומוניסטית, וברכוש משותף. האמירה המפורסמת של פייר ז'וזף פרודון (Proudhon Pierre Josef) ( 1809-1865) היתה שקניין פרטי הוא גניבה.
העיתונאי והמדינאי המהפכני פרנסוא נואל באבף (François Noel Babeuf) (1760-1797) שכתביו השפיעו על האדריכלות של לדו, שאף לחזור לארגון פרימיטיבי ללא ערים גדולות. הוא כתב שכאשר אין ארמונות, אין בקתות. בעיר על-פי באבף, אין עניים ואין עשירים, הבתים פשוטים, ופאר האדריכלות והאמנות, שהוא נחלת הכלל, נשמר לחנויות ציבוריות, לאמפיתיאטראות, לכיכרות וכד'. האנשים כולם עובדים כי הטבע כופה על כול פרט בחברה את החובה לעבוד.
ז'אן ז'אק רוסו שגם לו היתה השפעה גדולה על לדו, ביטא את אהדתו לגישה רציונאלית, בהתייחסו לרחובות ישרים וסימטריים. הוא סלד מהעיר פריס שעליה כתב שלא ראה בה דבר, אלא רחובות קטנים ומצחינים, בתים שחורים מכוערים, אווירה של לכלוך, עוני וקבצנים. רוסו עודד את הרומנטיקנים לברוח מהעיר. האידיאל הכפרי השתלט עליו. כ"נטורליסט", הוא העדיף את טורינו על פריס, בגלל יופי הרחובות, הסימטריה, ויישור קווי הבתים.
.
העיר שו
בשנים 1775-1779, לדו תכנן את העיר האידיאלית שו (Chaux) שבצרפת, סביב בית-החרושת לכריית מלח. העיר היתה אמורה להיות ממוקמת באזור כפרי פתוח, בין נהר לו (Loue) ובין יער שו (Chaux), שעל שמו היא נקראת. תכניתה מתבססת על שילוב של הנחות מוסריות, כלכליות ואסתטיות שבוטאו על-ידי הפילוסופים והכלכלנים של עידן התבונה. חלק מהמבנים שתכנן לדו לעיר, ניבנו, וחלקם האחר נותר על הנייר..
כאשר לדו תכנן את העיר שו, היה לו ניסיון רב מאחוריו, גם בתחום הבנייה הפרטית, וגם בתחום הבנייה הציבורית. מלבד העיר שו, תכנן גם "עיר בית חרושת", עם אזורי מגורים ועבודה.
בשו משולבת סכמה אריסטוקרטית (בית המנהל ממוקם במרכז) עם אוטופיה מוסרית. זוהי עיר ירוקה המשתלבת בטבע, אשר בה סוגים שונים של מבנים הדרושים לחיי עיר: בתים פרטיים, שוק מקורה, מרחצאות ציבוריים, כנסיה, בניין להתעמלות, בתי ספר, אוניברסיטה, בתי מלאכה לעובדי היערות, מקדש ערכים, מקדש שלום, בית חינוך ועוד.
לדו הכין שלוש תכניות לעיר שו. לתכנית הראשונה של העיר, צורת ריבוע שבו בניינים וגנים. לתכנית השנייה, צורת אליפסה, ולשלישית צורת חצי-אליפסה.
תכניתה האליפטית של העיר שו מציגה שדרות קורנות שמקיפה אותן "חגורה ירוקה" של עצים, המחליפה את החומות המסורתיות של העיר, ומציינת את גבולותיה. זהו תכנון בעל אופי אמביוולנטי, בייצגו איזון בין עיר פתוחה, ובין עיר סגורה. צורתה האליפטית של העיר שואבת השראתה ממסלולי הגופים השמימיים, וכך מתקשרת ליקום ולחוקים אוניברסאליים. ניתן לראות את הצורה האליפטית גם כמחקה את צורת הקולוסאום.
לדו צידד בסגנון פונקציונאלי אשר שם דגש על פשטות ועל שימושיוּת. בעיצוביו לעיר ביטא עקרונות מוסריים, רגשות, ומודעות חברתית חדשה. תרומתו הייחודית היא בדגש שלו על העניין החברתי, ובעיסוקו בעובדים, בעניים ובחולים.
אבן הפינה לעיר שו, הונחה ב-15 באפריל, 1775, כנראה, בנוכחות לדו עצמו. בסופו של דבר, לתכנית שנועדה לעיר שו היתה צורת חצי-אליפסה, דמוית מניפה, עם כבישים הקורנים לסביבה הכפרית. לדו, העדיף כנראה את הצורה הזו מתוך שיקול של כיוון השמש. הוא ראה בעיצובו, תכנית אידיאלית שבה הכול מוּנע על-ידי הצורכים.
בצורת חצי-האליפסה, לדו איחד את הבניינים בקומפוזיציה אחת. בית המנהל ניצב במרכז האליפסה. בתי-העובדים ובית-השער, הגדירו את חצי האליפסה אשר הושלמה על-ידי צמחיה. תכנית זו תפקדה במספר מישורים. היא יצרה אשליה של פיקוח, ושל היררכיה בקהילה הכפופה למנהל. למעשה, שורות עצים הסתירו את העובדים מעיני המנהל.
בית השער שנבנה בצורת פורטיקו מוקם בכניסה לעיר והוביל לחצר גדולה שמולה ניצב בית המנהל המזכיר מקדש יווני יותר משהוא נראה כבניין פונקציונאלי. כמו מקדש, יש לו גמלון משולש, והוא מוקף בעמודים. בפורטיקו שבחזיתו, שמונה עמודים דוריים המזכירים את הפרופיליאה מהאקרופוליס שבאתונה. בעיצוב בית המנהל, לדו השתמש באורדר הענק, ויצר אלטרנציה בין אבנים בצורת קובייה, לבין אבנים בצורת כדור. בשימוש החופשי שעשה ברוסטיקציה, הוא שבר את מוסכמות האדריכלות שהיו מקובלות באקדמיה הצרפתית.
המלך לואי ה-15 אמר שהוא נעלב אישית מעיצוב העמודים בעיר שו. לדו סיפר שבתגובה לתכניתו, המלך שאל אותו לשם מה כל כך הרבה עמודים, והעיר שהם מתאימים למקדשים ולארמונות מלכים בלבד. לדו, שניסה להצדיק העיצוב שלו, הציג את העמודים הדוריים כ"ז'אנר של תעשיה", ואת הרוסטיקציה, כסוג חדש של "אורדר תעשייתי". בנסותו לחבר את בית-החרושת עם כל המאפיינים של אדריכלות גבוהה, לדו עורר התנגדות.
ללדו היתה אובססיה לתת צורה חזותית לפעילויות ולמידות אנושיות, באמצעות מבנים אשר ביטאו את משמעויותיהן. בניינים רבים שתכנן לעיר שו, הוקדשו למידות כמו מסירות, פיוס ואיחוד. צירופים של מבנים כמו ארמון האחדות שיועד לפתור בעיות משפחה, עם מקדש האהבה, האויקמה (Oikema) (שכונה גם בית התענוגות או בית המידות הטובות והרעות) שבו יכול האדם לספק את תאבונו המיני, מבטאים צורך אמיתי לתת לגיטימציה לחיים אנושיים, חיים ההולכים ומתרחקים ממשמעת דתית.
במקדש הישות הנשגבת. אמורים היו להיערך טקסים בעלי חשיבות דתית ואזרחית, לציון האירועים המשמעותיים בחיים: לידה, נישואים ומוות.
מקדש האהבה שתכנן לדו לעיר, נועד למעשה להיות בית-בושת. הרעיון של רפורמה מוסרית דרך מיסוד הזנות לא היה חדש בסוף המאה ה-18. בית-הבושת הממלכתי, נועד בתקופה זו, לשלוט במחלות המדבקות, ולפקח עליהן כמקומות סגורים שבהם התושבים יהיו כפופים למשטר חמור של היגיינה.
בית-הבושת המפואר שתכנן לדו קיבל צורה של מקדש יווני טהור, בחזיתו. הפורטיקו היוני שלו מוביל לאולם מבואה אובאלי רחב, עם חדרים לשוערים, סלונים וגלריות חצי-עגולות, אשר בהמשכן פרוזדור ארוך עם חדרים פרטיים קטנים, מכל צד. הצורה הפאלית של תכנית הקרקע שעיצב לדו למקדש האהבה, שניתן להבחין בה במבט מלמעלה בלבד, נועדה לבטא בדרך אסוציאטיבית את הפונקציה של הבניין.
לגבי לדו, הבניין אינו תוצאה של פונקציה, אלא עיצוב המבטא פונקציה בדרך אסוציאטיבית של רעיונות. הצורה משרתת את הפונקציה, בתארה אותה. בתקופה זו, כונתה טכניקה זו "אדריכלות מדברת" architecture parlante)). ניתן למצוא אדריכלות מדברת גם בחזית בית יצור החביות, אשר לו צורה דמוית גלגל, בשער העיר שו שבו מופיע מוטיב של טיפות מלח גבישיות כמוטיב דקורטיבי, ובבית-הקברות שצורתו הכדורית מסמלת נצח.
עובדה מעניינת היא, שהעיר של לדו אינה כוללת בנייני ציבור לשירות הציבור, אשר היו למקובלים בשנים שקדמו למהפכה. אין בה בתי-חולים, אין בתי-סוהר, אין כיכרות ציבוריות ואין מזרקות. בהשפעת ההוגים בני התקופה, אשר סברו שבסביבה טבעית, האדם יכול להגיע לשלמות, ללא פשע ואלימות, אין בשו בית סוהר. לדו כתב שבעיר שו לא יהיו מוסדות שיבודדו את הפושע, את החולה, או את העני. לא יהיה בית-סוהר כי בעיר החדשה לא יהיו פושעים. לא יהיו בתי-חולים כי מחסה מיוחד לעניים הוא משפיל, וגם מפני שבסביבה הבריאה של העיר לא יהיה צורך בבתי חולים. פשעים ועוני, על-פי לדו, לא יתקיימו בעיר שוויונית שבה כל אינדיבידואל יהיה ידוע ומוכר. במקום בתי-חולים, יהיו בעיר אכסניות קטנות, כאתרי ריפוי. מרחצאות ייבנו במרכז העיר, וימוקמו לצד תעלה שמים יגיעו אליה מהאקוודוקט של העיר.
את הפרויקט של לדו לבית-הקברות של העיר שו, השוו למצבת הקבורה שתכנן בולה לניוטון בצורת כדור, סמל הארץ עצמה. העיצוב של בית-הקברות שתכנן לדו מתבסס על אדריכלות הקבורה של בולה. בית-הקברות שתכנן קבור בחלקו באדמה. במבנה זה יצר לדו סגנון חדש של אדריכלות קבורה – אדריכלות הקבורה בקרקע.
בנייני העיר שו אשר עוצבו, אך אף פעם לא נבנו, היו, בין השאר, גשר על הנהר לו (Lou), כיכר השוק, מרחצאות ציבוריים, כנסיה, בית-קברות, אתר ציד, מקדש התהילה לנשים, בית האיחוד, בית-הספר ובית-התענוגות.
למרות שלדו ניסח את רעיונותיו במונחים חברתיים, אתיים וכלכליים, ניתן לראות בשו, שיא של מסורת ערים אידיאליות, מסורת שמתחילה ברנסנס. העיר שו מציגה אוטופיה חברתית ולא אוטופיה טכנולוגית. היא מהווה צירוף אישי מאוד של רעיונות חברתיים ואדריכליים, ישנים וחדשים. בהשפעת ספרו של ז'אן ז'אק רוסו, "אמיל", לדו חיבר את העיר לטבע. העיר שבה העובדים אמורים היו לגדל את מזונם, מתחברת לרעיונות הפיזיוקרטים שראו בקרקע את מקור העושר. על הקשר של שו לעת העתיקה מעיד חברו של לדו, הכומר דליל (Delille), שכתב בין השנים 1785-1794, שהעיר האידיאלית של לדו הוקדשה לאפלטון.
לדו נערץ בשל האיכויות האמנותיות החדשניות שלו, ובגלל השימוש בצורות קובייתיות, ובצורות מרחביות בסיסיות אחרות, אך בתחום זה, בולה הקדים אותו. החידוש של לדו, הוא בהציגו את העיר התעשייתית הראשונה. קולבר (Colbert) אמנם העלה במאה ה-17 את רעיון הערים התעשייתיות, כאשר ראה בעיר תעשיית הזכוכית שליד שרבור, אבטיפוס של ערי פועלים עם בתים נמוכים, אך לדו היה הראשון שעיצב עיר כזו, והראשון שייחס לאדריכלות המיועדת לתעשייה, תפקיד אסתטי. בקשר שיצר בין אדריכלות ותעשייה, בישר את האדריכלות לתעשייה במאה העשרים, ואת תשומת-הלב המיוחדת שניתנה לשיפור רווחת העובדים באמצעות אדריכלות .
תקדים לתפישה המודרניסטית יצר לדו בהפרדה הברורה שיצר בין מקום המגורים, בין מקום העבודה ובין המקום שיועד לשעות הפנאי. לכל בניין יועדה פונקציה אחת.
ניתן לראות בעיר שו, תקדים לתכניות האורבאניות האוטופיות שהציגו פורייה (Fourier), סן סימון (St. Simon) (1760-1825), אבנעזר הווארד (1850-1928).(עיר-הגנים) ולה קורבוזיה (1887-1965) (העיר הקורנת).
פלנסטר
לפורייה, (Fourier) (1772-1837), בן זמנו של לדו, היתה תפיסה חברתית חדשה שבאה לידי ביטוי ביחידות דיור, אותן כינה פלאנסטר (phalanstères). הפלנסטר (phalanstère) הוא יחידה פונקציונאלית, בניין אחד שהוא מעין עיר מיניאטורית. המילה פלאנסטר מקורה במילה "פלנקס" (phalanx) שביוון העתיקה שימשה כדי לתאר יחידת לוחמים הניצבים צמודים זה לזה כחומה בלתי חדירה. הדגש של פורייה הוא על אלגנטיות, הנאה ונוחיות. פורייה ראה ביחידות דיור אלה, "ארמון חברתי", ונתן לו צורת מבנה מרכזי עם שני אגפים, המזכירים את צורת ארמון וורסיי.
פורייה כתב שאם יש אחדות במערכת היקום, תיאוריה של הרמוניה גיאומטרית צריכה להתקיים בעולם החברתי, כפי שהיא קיימת בעולם החומרי, ועלינו לפנות למדיניות החברתית המחושבת על-פי תיאוריה ניוטונית של היקום. את החברה, ראה פורייה כ"ישות קולקטיבית" גדולה אשר לאנשים בה, מאפיינים רבים קבועים. כמו לה קורבוזייה שהושפע ממנו, הוא זיהה 12 שאיפות של האדם, שהאחרונה והחשובה שבהן, היא השאיפה לאחדות. לה קורבוזייה, מאוחר יותר, זיהה צרכים פיזיים ופסיכולוגיים של האדם, שאותם כינה "טיפוסי צרכים" (besoins types).
העיר האידיאלית של פורייה היא עיר קונצנטרית, בתכנית הקרקע שלה, ובעלת צורת פירמידה, במרחב שלה. הפלנסטרים של פורייה נועדו לשלב חקלאות עם תעשייה. מרכז העיר מוקף בפרברים שבהם ממוקמים בתי-חרושת גדולים, המופרדים מבתי-המגורים, על-ידי שורות של שיחים, דשאים וצמחים. אזור תעשייתי זה, מוקף בטבעת של ערי גן שבהן שדרות רחבות. בין הטבעת החיצונית הזו, ובין הפרבר התעשייתי, שטח שנועד לגנים שאמורים היו להיות מעובדים על-ידי תושבי העיר. במבנה הכללי שלה, מבשרת תכנית זו את תכנית ה"עיר בת זמנינו" שתכנן לה קורבוזייה. גם בתכנית של לה קורבוזיה, המרכז מוקף בחגורת ערי גנים, ולמכלול העיר, מראה פירמידלי.
וושינגטון
עיר אשר המתכנן שלה ראה בצורתה סמל לקרינת אור התבונה, היא העיר וושינגטון בארצות-הברית, אשר נבנתה על-פי תכנית, על אתר חדש. ב-1791, האדריכל הצרפתי פייר שארל ל'אנאפאן (Pierre Charles L'Enfant) (1754-1825) אשר נלחם במלחמת העצמאות של ארצות, כמתנדב, התבקש על-ידי ג'ורג' וושינגטון (George Washington) ( 1732-1799) (מפקד הצבא בשנים 1775-1783 במלחמת העצמאות, ומאוחר יותר נשיאה הראשון של ארצות הברית בשנים 1789-1797), לתכנן בירה חדשה לארצות הברית במחוז קולומביה.
ל'אנפן יצר מערכת של שדרות רחבות במערך גריד מקובל, שעליו עיצב ריבועים ועיגולים כדי ליצור חיבור חזותי ופיזי בין השכונות השונות. הוא הדגיש את השילוב בין שטח בנוי ובין שטח פתוח, וראה בפארקים אלמנטים הכרחיים לעיצוב אורבאני ולאיכות חיים בעיר.
נקבע המיקום של שני הבניינים העיקריים, הקפיטול והבית הלבן אשר שימשו כשני מרכזים שמהם קורנים רחובות. שני מוקדים אלה, עם מוקדים נוספים, קטנים יותר, יוצרים מערכת מורכבת המשלבת את התכנון הרדיאלי עם האורתוגונאלי. רחובות בכיוון מזרח-מערב, רחובות המאונכים להם, בכיוון צפון-דרום, ושדרות בקו אלכסוני, יוצרים כיכרות בצורת כוכב שבהן ממוקמים המוסדות החשובים ביותר בעיר. המרכיבים השונים של העיר, אינם משתלבים למכלול אחד, אלא קיימים כאזורים המונחים, זה לצד זה.
הרפובליקה החדשה של ארצות-הברית, שהחליטה לבנות בירה פדראלית, בחרה בתכנית הקרובה בצורתה לתכנית ורסיי, סמל השלטון האבסולוטי שהאומה החדשה התנגדה לעקרונותיו מכל היבט שהוא. השדרות הקורנות בוושינגטון ייצגו את קרני האור של עידן הנאורות המגיעות לכל חלקי היבשת, ובו-זמנית משמשות כדרכים המקבלות בברכה את כל האנשים החפצים בהגנת האומה, בכל הזמנים.
העובדה של'אנפאן היה במקור מוורסיי, מסבירה ללא ספק כיצד מצא ממערך הצירים של גני לה נוטר, את דרכו לעיר וושינגטון.
ב-1792 פוטר ל'אנפן מעבודת תכנון העיר, ואת עבודת התכנון המשיך אנדרו אליקוט (Andrew Ellicot) (1754-1820) שהכניס בה שינויים אחדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה