אדריכלות תקופת הנצרות המוקדמת והאדריכלות הביזנטית
רקע הסטוריהנצרות הופיעה במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל ככת שניסתה ליצור רפורמה ביהדות. השליח פאולוס פתח אותה ללא-יהודים והעניק לה גוון יווני שאיפשר את התרחבותה במזרח אגן הים התיכון. האמונה באל אחד ובהתגלמותו בגוף אדם שיביא בקורבנו גאולה לעולם כולו, קוממה את הרומים שהאמינו באלים רבים. הנוצרים, למרות שנרדפו על-ידי הרומים ולמרות שנאלצו לקיים את פולחנם בסתר, היו לארגון חברתי ופוליטירב-עוצמה בכוחו האידאולוגי.
הקיסר הרומי קונסטנטין (Constantine) (שלט בשנים 337-306) הבין את עוצמת הכוח הרוחני של הנוצרים, למרות שחלקם באוכלוסיית הקיסרות בזמנו הגיע לעשירית בלבד. לאחר שניצח את מקסנטיוס על גשר מילביוס (Milvius) בשנת 312 הפך את הנצרות לדת מוכרת. מאז, נפסקו רדיפות הנוצרים ונסללה הדרך לפיתוח אדריכלות הכנסיות.
קונסטנטין היה הקיסר הראשון שהיה לפטרון של אמנות בקנה-מידה גדול. הכנסיות הגדולות שבנה ברומא, באנטיוכיה ובארץ ישראל, ציינו התחלה חדשה בהתפתחות האמנות הנוצרית.
כדי לחזק את אחדות האימפריה שהנוצרים בה התפלגו לאריאנים (שמנהיגם הרוחני היה כומר מאלכסנדריה בשם אריוס (Arius) (256-336)) ולאורתודוכסים, הקיסר ציווה בשנת 325 לכנס חכמי דת מכל רחבי העולם הנוצרי בעיר ניקאה (Nicaea) שבאסיה הקטנה כדי שיגיעו לעמדה אחידה בעניין אלוהותו של ישו שהייתה שנויה במחלוקת.
המחלוקת הנקשרת לאריוס החלה בשנת 318 באלכסנדריה. האריאנים שגישתם זכתה לפופולריות רבה, עמדו על הבחנה בין אלוהים ובין ישו. על-פי אמונתם, אלוהים היה קיים לפני ישו ולכן ישו אינו נצחי כמו האל. הועידה בניקאה גינתה את הגישה האריאנית והכריזה עליה כעל כפירה. נקבע שיש לראות באלוהים ובישו מהות אחת. כתבי אריוס הועלו באש והוטל איסור על הפצת דעותיו. למרות החלטות הועידה ולמרות האיסור על הפצת דעותיו של אריוס, המחלוקות נמשכו. כומר שקיבל את גישתו של אריוס היה למיסיונר אריאני בקרב השבטים הגותיים (שמוצאם גרמני), ובהשפעתו קיבלו על עצמם את הנצרות האריאנית. בעיני הנוצרים האורתודוכסים הם נחשבו ככופרים.
הפילוג הדתי לא היווה את הסיבה היחידה להיעדר אחדות באימפריה. בשנת 395 מת הקיסר תאודוסיוס הראשון (נ' 345) אשר קבע שהנצרות תהיה לדת מוכרת יחידה בקיסרות. הוא השאיר אחריו שני בנים: ארקדיוס (Arcadius) שקיבל את מזרח האימפריה, והונוריוס (Honorius) שקיבל את מערבה. בתקופה זו החצר ברוונה שבאיטליה נשלטה על-ידי שליטים אוסטרוגותיים.
החלק המזרחי של האימפריה המשיך להתקיים כקיסרות הביזנטית שבירתה קונסטנטינופול. הביזנטיים ירשו מהרומים את הרעיון שהקיסר קרוב לאלוהות ומועברת לו סמכות דתית רחבה. השלטון הביזנטי היה נתון בידי הקיסר בלבד שהיה סמכות יחידה הניצבת מעל כל נתיניו. כל נתין יכול היה לפנות ישירות לקיסר כדי לבקש צדק. היה פער תמידי בין מערכת השלטון הביזנטית ובין המערכת השלטונית במערב שהייתה הייררכית. פער נוסף בין המזרח והמערב נבע מהיחס השונה למסחר. בעוד שבמזרח האופי העירוני והמסחרי התחזק, במערב מסחר נחשב לעיסוק נחות והערים בו דעכו.
הביזנטיים שהיו תושבי האימפריה המזרחית, ראו עצמם כרומים יורשי התרבות ההלניסטית. הם דיברו יוונית ושכחו את השפה הלטינית. לצד הקשר ההדוק שלהם עם יוון, היה להם קשר קרוב יותר למזרח שהיה אז, כפי שהוא היום, עשיר באורנמנטים ובצבעים מרהיבים. שטיחים, בדי משי ותכשיטים, הגיעו למערב מפרס, מהודו ומסין דרך קונסטנטינופול. מקשר זה עם המזרח שאבו הביזנטיים את אהבתם יוצאת הדופן לצבעי היופי המזרחי שבו הזהב, האדום והסגול מצטרפים לחגיגה של פאר ומותרות.
המונח "אימפריה ביזנטית" נטבע על-ידי מלומדים צרפתים כמו מונטסקייה(Montesquieu) (1689-1755) שהיה אינטלקטואל רב-השפעה במאה ה-18. הוא השתמש בו לגנאי עם קונוטציה של שחיתות וניוון. בני התקופה הביזנטית עצמם אף פעם לא השתמשו במונח זה. בניגוד לאימפריה המזרחית הביזנטית שהצליחה להדוף נסיונות לחדור לתחומה, האימפריה הרומית המערבית הותקפה שוב ושוב על-ידי פולשים שפילסו את הדרך לנפילתה.
בשנת 410 פלשו השבטים הגרמניים הויזיגותים (במקור טרווינגי Tervingi, או ווזי Vesi (מילולית: האצילים) בהנהגת מנהיגם אלאריק (Alaric), ובזז אותה. השבטים הגרמניים הוונדלים (vandals) התקיפו בשנת 428-9 את קרתגו, הרסו את המאחזים הרומיים שהיו בה והקימו אימפריה ונדלית בצפון אפריקה. מכאן עשו דרכם לרומא עצמה שאותה בזזו בשנת 455. השבטים ההונים ובראשם מלכם אטילה (Attila) (406-453 בקירוב), שהגיעו ממונגוליה, פלשו בשנת 451-2 למערב אירופה והרסו ערים בזו אחר זו. קיסרים המשיכו לשלוט ברוונה עד שהודח הקיסר הרומי האחרון במערב בשנת 476 ובא הקץ לאימפריה הרומית המערבית.
את מקום האימפריה המערבית שקרסה תפסו השבטים הגותיים. בשנים489-493, האוסטרוגותים (Ostrogothi, מילולית: הזוהרים, כונו במקור, גראוטונגי Greutungi) בהנהגת מלכם תאודוריק (Theodoric) (454-526 בקירוב) השתלטו עליה והקימו ממלכת גותים (493-526) שכללה את גליה, את איטליה וגם את ספרד. תאודוריק שקבע את מקום מושבו בעיר רוונה, בנה כנסיות אריאניות ואיפשר חופש דת מלא. בתו אמלסונטה (Amalasuntha) מלכה אחריו כעוצרת של בנה.
רוונה עברה לשליטה ביזנטית בשנת 540 בתקופת שלטון הקיסר יוסטיניאנוס(565-483) שנמשכה בין השנים 527-565. שאיפתו להחזיר את עטרת הגדולה הרומית ליושנה הניעה אותו לבנות כנסיות רבות ובהן כנסיית הגיה סופיה בקונסטנטינופול וסן ויטלה ברוונה. עד מותו כבש מחדש כמעט את כל השטחים שהוחזקו על-ידי האימפריה הרומית באגן הים התיכון. מפורסם במיוחד הוא קובץ החוקים שנאספו ונערכו בשיטתיות בפקודתו, אשר נועד ליצור סדר ואחדות באימפריה. באחד החוקים החדשים, רכוש הכנסייה הוכרז כבלתי ניתן להעברה, דבר שתרם לעושרה הרב.
תיאורטית, האימפריה הרומית הייתה מאוחדת תחת שלטון הקיסר, אך למעשה מלכים גרמנים שלטו כמִשנים לקיסרי האימפריה. בשנת 568, שלוש שנים בלבד אחרי מות יוסטיניאנוס, נפלו שטחי איטליה בידי שבטים גרמניים שכונו בשם "הזקָנים הארוכים" ((Longobardi – הלומברדים.
בשנת 622 הופיע כוח דתי חדש. החל עידן האיסלם שפשט במזרח הקרוב ובדרום אגן הים התיכון במהירות מדהימה. הייתה זו דת שהיוותה מתחרה בנצרות וגם גורם שהשפיע עליה. בהשפעת האסלאם שבו חל איסור על פולחן של דימויים חזותיים, החל בשנת 725 בבינזטיון איקונוקלזם (מילולית: שבירת תמונות) – התנגדות לכל ייצוג חזותי של האל. האפיפיור לאו (Leo) השלישי הוציא צו שאסר על הצגת איקונות וציורים דתיים בכנסיות ובמבנים ציבוריים. בתקופת האיקונוקלזם שנמשכה עד שנת 843, פולחן דימויים ואיקונות נתפס כאמונה פגאנית והביא להרס של עבודות אמנות פיגורטיביות.
הדת הנוצרית הביזנטית התפשטה לעבר רוסיה מאז שבשנת 988 בקירוב, השליט הרוסי ולדימיר (Vladimir) קיבל על עצמו דת זו. הסלווים ברוסיה אימצו את המורשת הביזנטית ואת המבנה החברתי הביזנטי.
מכל הקיסרויות הנוצריות בימי הביניים, הקיסרות הביזנטית הייתה העשירה ביותר ותקופת שלטונה הייתה הארוכה ביותר. היא שרדה עד שנכבשה על-ידי המוסלמים ב-1453.
חומרים ושיטות בנייה
העברת עיר הבירה מרומא לקונסטנטינופול במאה הרביעית הביאה לכך שלא היו בסביבה מקורות של פוצולנה, החול הוולקני שממנו יצרו את הבטון הרומי. הבונים בבירה החדשה נאלצו לאמץ טכניקות רומיות של בנייה בפוצולנה תוך שימוש בחומרי בנייה מקומיים. אחת הדוגמאות לכך היא חומות העיר שבנייתן החלה במאה החמישית, ואשר הורחבו ונבנו מחדש במשך השנים. חומות העיר קונסטנטינופול מורכבות ממלט ומחצץ שהם לב המבנה, ומשכבות של לבנים ואבן לסירוגין שעוטפות אותם. שיטת בנייה זו נמשכה ברחבי אזור אגן הים התיכון עד תקופת הרנסנס.
חומר הבנייה המועדף על הביזנטיים היה לבנים. הם יצרו סוג של לבנים שנעשה בהן שימוש למגוון של מטרות: לצרכים צבאיים, לכנסיות ולבתי מגורים. הלבנים הונחו על שכבות עבות של מלט שהיה מורכב מאבן גיר, מחול, משברי חרס ומשברי לבנים. לבניית העמודים בכנסיות השתמשו בלבנים, או בשיש ממחצבות באי השיש. שיש זה שימש גם לעמודים בכנסיית סן ויטלה ברוונה. לעתים נדירות יותר נעשה שימוש באבן הפורפיר היקרה לבניית עמודים. אפשרות נוספת הייתה שימוש חוזר בעמודים ממבנים עתיקים.
האופי הדקורטיבי של הקיר החיצוני היה תלוי באופן הנחת הלבנים שלא תמיד הייתה אופקית. לעתים הונחו בצורת זיגזג, ולעתים בצורת דגם מאנדר(Meander – דגם של סרט מתמשך המורכב מקווים ישרים היוצרים ביניהם זוויות ישרות) או בדגם אופוס ספיקאטום (spicatum, דגם דמוי עצם הרינג). רוב הקירות במבנים המונומנטליים היו מצופים סטוקו, ציפוי שיש, או ציפויים דקורטיביים. בעוד הקירות הרומיים אשר אל תוכם נבנו גומחות, נראים מסיביים, רוב הקירות הפנימיים במבנים הביזנטיים, גם בהיותם כבדים ומסיביים, נראים קלים הודות לשיש העשיר בדגמי וורידים והודות לציפויי הזהב ולפסיפסים.
בכנסיות שבהן הייתה גלריה (קומה מעל הספינה הצדדית של הכנסייה הנפתחת לכיוון הספינה המרכזית), נדרשה תמיכה מסיבית של אומנות הספינה המרכזית. לעומת זאת, בכנסיות שלא היו בהן גלריות ותקרתן נבנתה מעץ, כפי שהיה בכנסיות הבזיליקה שנבנו ברומא ביוזמת קונסטנטין, עמודים גבוהים ודקים שיוו לכנסייה מראה קליל. לעמודים עוצבו כותרות שבקצה העליון שלהן היו רחבות דיין כדי לשאת קשתות או קיר עבה.
הבחירה בעץ לבניית התקרה הושפעה משיקולים של מהירות בנייה, והייתה קשורה כנראה גם ברצון הקיסר להפנות משאבים כלכליים לבניית עיר הבירה שלו, קונסטנטינופול. הבנייה בעץ הייתה אמנם זולה יותר, אך לא גרעה מתחושת המונומנטליות שהעבירו המבנים.
במזרח האימפריה, האדריכל הביזנטי נדרש להתמודד עם בעיה רצינית אשר חבריו במערב לא היו צריכים להתמודד אתה, והיא המחסור בעץ. הוא נאלץ לבנות תקרת כיפה מאבן. השימוש בכיפה שהיה מקובל במזרח, קסם לאדריכלים הביזנטיים, אך הם לא העתיקו, אלא ערכו ניסיונות וגילו שיטות בנייה חדשות, כמו בניית כיפה על בסיס ריבועי שבוצעה בדרכים הבאות:
שימוש בפנדנטיבים שהם משולשים מקומרים הבנויים על פינות הריבוע שאותו יש לקרות בכיפה, ומהווים חלק מהכיפה.
שימוש בסקווינצ'ים הנבנים בכל אחת מפינות הריבוע שעליו בונים את הכיפה. אלה הם קמרונות קטנים שהופכים את הבסיס הריבועי לבסיס בצורת מתומן שעליו ממוקם מעגל בסיס הכיפה שאינו בהכרח מעגל מושלם. הכיפה מעל הסקווינצ'ים, היא לעתים קרובות בעלת בסיס מתומן.
בעוד הסקווינצ'ים מותאמים לכיפה, ואינם מהווים חלק ממנה, הפנדנטיבים מהווים חלק מהכיפה.
כיפות וקמרונות נבנו מלבנים שטוחות וגדולות. החוקרים סבורים שהן נבנו ללא תמיכה זמנית במרכזם. חלונות מוקמו בחלקה התחתון של הכיפה, או בתוף שנשא את הכיפה.
להישגים משמעותיים הגיעו הביזנטיים בתחום אמנות הפסיפסים שאותה ירשו מהרומים ומההלניסטים. ליצירת הפסיפסים הם השתמשו בזכוכית שהפכה לאטומה בתהליך חמצון של בדיל. בהמצאה זו נעשה שמוש כבר בכנסיות הנצרות המוקדמת. למונומנטליות ולעוצמת הביטוי של הביזנטיים באמנות הפסיפס לא היה תקדים. פסיפסים כיסו כיפות, חצאי כיפות ומשטחים אחרים בתוך הכנסייה.
תפיסת האדריכלות הביזנטית
האדריכלות הביזנטית הייתה ברובה דתית. הכנסייה ירשה מהאימפריה הרומית את המודעות לאמנות ולאדריכלות כאמצעי תעמולה. מאז שהייתה הנצרות לדת מוכרת, אדריכלות הכנסיות הייתה לרשמית, ותפקידה, כמו תפקיד שאר האמנויות, היה לפאר את האל ואת הקיסר שנחשב למייצגו עלי אדמות.
נוצר בהדרגה סגנון מקורי חדש ששילב מאפיינים קלאסיים בהשראה יוונית ורומית עם אלמנטים מזרחיים שהתבטאו בריבוי קמרונות ובקישוט הקירות בלוחות שיש. מההלניסטים הביזנטיים ירשו את הדקורציה הססגונית, את ציפוי קירות הלבנים במתכות יקרות, בשנהב, בסטוקו, בשטיחים ארוגים, ובפסיפסים שבהם ראו אבות הכנסייה אמצעי להדרכת המאמינים.
תפיסה האדריכלות הביזנטית הייתה שונה מהקלאסית בקביעת יחס בין מסה וחלל, ובין אור וצל. התוצאה הייתה אווירת מסתורין בתוך המבנה אשר התאימה לדרישות הפולחן הדתי. בעוד שבמקדש הקלאסי הדגש היה על המראה החיצוני, באדריכלות הכנסיות הביזנטיות ההתמקדות הייתה בפנים.
לעומת היוונים שגישתם באמנות הייתה נטורליסטית, ולעומת הרומים ששמו דגש על פונקציונליות, הביזנטיים העדיפו ביטוי סימבולי במספרים, בצורות ובצבעים. 12 עמודים התקשרו ל-12 השליחים, המספר 4 נקשר לארבע זרועות הצלב, לארבעת כותבי הבשורה, לארבע רוחות שמים וכדומה. קווים טהורים ופשטות נזנחו לטובת אורנמנטים ססגוניים. זהב שסימל את האור האלוהי היה לאלמנט מרכזי בדקורציה. כמו כן נעשה שימוש מרובה באבנים טובות, במשי ובשטיחים ארוגים.
התפתחו שלושה סוגי מבנים דתיים: האחד, אורכי בהשראת הבזיליקה הרומית, השני, מרכזני, ושלישי, המשלב את השניים הראשונים. המבנה ששאב השראתו מהבזיליקה הרומית שימש ככנסייה. המבנה המרכזני שהוקם בדרך כלל כבית טבילה או כמבנה קבורה, שימש לעתים ככנסייה. מבנה המשלב את העיצוב האורכי עם העיצוב המרכזני שימש ככנסייה.
הכנסייה נתפסה כהשתקפות של הסדר השמימי. כיפות וקמרונות סימלו את כיפת השמים. בכנסיות הביזנטיות מתקופת יוסטיניאנוס שלטה צורת הכיפה שנישאה בדרך כלל מעל צורת קובייה או מעל רבוע התצלובת של צורת צלב יווני (צלב שארבע זרועותיו שוות) שהיה חסום בתוך קובייה דמיונית. התפתחה גם תוכנית בצורת מתומן. הכיפה המרכזית שלוּותה לעתים קרובות בכיפות קטנות יותר על זרועות הצלב, יצרה רושם של חלל עצום, מפואר ומלכותי. היא הייתה למוקד של כל חלקי הכנסייה וחלליה. היה אפשר לראותה לפחות בחלקה, מכל פינות הכנסייה, דבר שאיחד את כל המשתתפים בפולחן. לעתים מוקם מזבח מתחת לכיפה, דבר שהוסיף לתחושת האחדות.
המראה החיצוני של הכנסיות הביזנטיות המוקדמות היה פשוט, ועיקר המאמץ האמנותי היה בפנים. דגש על קיר מסיבי שהיה מקובל בבזיליקה הרומית הוחלף בהדרגה בלבנים פשוטות. הקירות החיצוניים נעדרי האורנמנט היוו כעין סמל לנפש הנוצרית המופנית כולה כלפי פנים. לעומת זאת, בתוך הכנסייה היה פאר שנועד לעורר בלב המאמינים תחושה מיסטית של זוהר בתוך חלל שמימי. רושם זה הושג על-ידי עמודי שיש, כותרות מפוארות בעלות מראה דמוי תחרה, אבנים יקרות ופסיפסים על רקע זהב.
בפסיפסים שבכנסיות ניתן להבחין במעבר מתיאורים נטורליסטיים בהשפעת האידאלים הקלאסיים (כדוגמת הפסיפסים במאוזוליאום גלה פלצ'ידיה), לתיאורים מסוגננים המציגים הייררכיה בדרך סמלית. הכוונה להייררכיה שבראשה ישו, מתחתיו, כותבי הבשורה או קדושים אחרים, ומתחתם קהל המאמינים. את הנטייה לסמליות ניתן למצוא גם במונוגרמות, בצלבים יווניים ובדמויות סימבוליות שהיוו חלק מעיצוב הכנסייה.
בעיצוב העמודים בכנסייה, סדרים קלאסיים ננטשו לטובת מראה שטוח של כותרות עמודים שעוצבו בצורה שתאפשר מעבר מאבקוס ריבועי לעמוד עגול. דוגמאות לכותרות מסוג זה, נמצא בסן ויטלה ברוונה ובהגיה סופיה בקונסטנטינופול. התפתחו כותרת המכונה "כותרת סל" וכותרת "עלים הנישאים ברוח". התפתחו גם כותרות עם אורנמנטים בתבליט נמוך מאוד עם מוטיבים רומיים של עלי אקנתוס, ביצה וראש חץ וכדומה. בעיצוב כותרות אלה ניכרת העדפה של קו מופשט ושל צורות מסוגננות. עוצבו גם כותרות דמויות תחרה בצורת עלים עם חורים הקדוחים ביניהם. טכניקת עיצוב הכותרות מעידה שבוצעו על-ידי אומנים ביזנטיים. צורת הכותרת הלכה והתרחקה מהכותרת הקלאסית וקבלה מראה חדש שבו תיאורים מסוגננים המבטאים תכנים נוצריים טהורים.
8.2 כותרת עמוד בסן ויטלה
לצד התרחקות מאלמנטים קלאסיים באדריכלות, נאלצו האדריכלים לזנוח סוגי מבנים קלאסיים שנחשבו לא רלוונטיים כאשר הייתה הנצרות מדת נרדפת לדת רודפת. אחרי ועידת ניקאה, קונסטנטין אסר על עריכת תחרויות גלדיאטורים. היה זה צו לא פופולרי כי רוב הרומים התלהבו מאוד מתחרויות אלה. האמפיתאטרון ובניינים רומיים אחרים כמו התאטרון והמרחצאות היו לחסרי ערך מבחינה פונקציונלית כי הפעילות בהם סתרה את אורח החיים הנוצרי ורבים מהם נחשבו לנתעבים. מבני הבזיליקה והמקדשים העתיקים הרומיים הפכו לכנסיות נוצריות. כך, מקדש אנטונינוס ופאוסטינה ברומא הפך לכנסיית סן לורנצו, ובית הסנאט הפך לכנסיית סנט אדריאנו.
עד סוף ימי הביניים, רוב המשאבים הופנו לבניית מונומנטים גדולים של פולחן דתי. לאדריכלות הכנסייה היה מעמד רשמי והיא מומנה ברובה על-ידי השליט.
במאות ה-9 וה-10, הכנסייה הביזנטית הייתה בדרך כלל קטנת ממדים ועשירה בדקורציה ובפסיפסים. היא עוצבה בדרך כלל בצורת צלב יווני (צלב שזרועותיו שוות באורכן). לעתים קרובות הופיע נרתקס (אולם מבואה) על אחת מזרועות הצלב, ואפסיס בזרוע שמולה, כדי ליצור אוריינטציה לעבר המקום המקודש. המאפיין המרשים ביותר היה הכיפה הגדולה שמוקמה מעל מרכז הכנסייה. כנסיות על תוכנית קרקע בצורת צלב יווני נבנו ללא שינויים משמעותיים עד התקופה המודרנית.
הסגנון הביזנטי אומץ על-ידי הונציאנים בבנותם את כנסיית סן מרקו בונציה, וגם על-ידי הרוסים אשר הפכו את הכיפות הביזנטיות לכיפות בצל.
הכנסייה הביזנטית
בימיה הראשונים של הנצרות, המאמינים נהגו להפגש בבתים פרטיים. במזרח הם היו נפגשים בעליות הגג של בתיהם, וברומא היו מתכנסים בחדרי אוכל של רומים עשירים, ובחדר האמבטיה (piscina) השתמשו לטבילה. מאז המאה השנייה והלאה, נוצרים תרמו את בתיהם כדי שישמשו למטרות פולחן דתי בלבד. כאשר נרדפו, נאלצו להפגש בקטקומבות, חדרי קבורה תת-קרקעיים.
עם הכרתה של הקיסרות בנצרות, היה אפשר להקדיש לה בניין מיוחד – כנסייה. קונסטנטין היה מעוניין באדריכלות מסוג חדש. המקדשים הקלאסיים לא התאימו לפולחן הנוצרי, לא בתוכן הפגאני שלהם ולא בצורתם. בעוד שמבנה המקדש היווני היה מיועד לפולחן מחוץ למקדש, לצורך הפולחן הנוצרי נדרשה התכנסות בתוך מבנה שבו חלל גדול. הכנסייה, כשמה כן היא, מקום של התכנסות, ביוונית "אקלזיה" (ecclesia) שפירושה המילולי "התכנסות של אנשים".
טיפוס המבנה שנמצא מתאים ביותר לצורכי פולחן הדת החדשה, היה הבזיליקה, המבנה הרומי אשר שימש כשוק וכבית משפט, מבנה אשר לא היה לו כל קשר לפולחן הפגאני. הארגון הפנימי של הבזיליקה התאים לדרישות הפולחן בתקופת הנצרות המוקדמת, בהיותו מקום התכנסות אנשים. העובדה שמבנה הבזיליקה היה מוכר, אפשרה להחדירו ביתר קלות לתודעת ציבור המאמינים. נראה שמודל זה של כנסייה, מרגע שהתקבל, אף פעם לא ננטש.
8.3 תוכנית קרקע של כנסיית בזיליקה טיפוסית
מבנה כנסיית הבזיליקה היה מורכב משלושה חלקים עיקריים: חצר מקדימה – אטריום, אולמות קהל בחלק המרכזי של הכנסייה, ואפסיס בקצה הפנימי שלה.
האטריום שמוקם בדרך כלל ממערב לשער כנסיית הבזיליקה הוא מין חצר פתוחה, בדרך כלל בצורת ריבוע, המוקפת בקולונדה, שבמרכזה באר טהרה. מקור מים זה התפתח מאוחר יותר לאגן המים הקדושים ששימש לטבילה. בעיניים המיסטיות של הכנסייה, באר זו סימלה את דם ישו אשר שטף את חטאי העולם. חצרות דומות לאלה ניתן למצוא עד היום במקדשים מוסלמיים. רוב מבני האטריום והקולונדות שלהם מתקופה זו, לא שרדו. מאפיין זה של הכנסייה נעלם במשך הזמן מתוכנית הכנסייה, אך הופיע שוב מאוחר יותר בתקופת הרומנסק, בצורת הקלויסטר (החצר מוקפת העמודים במנזר).
דרך האטריום נכנס המאמין לנרתקס, אולם מבואה של הכנסייה שבהמשכו אולם מלבני ארוך המחולק בחלוקה פנימית לחמישה או לשלושה אגפים. החלוקה לאגפים מתקבלת באמצעות קולונדות (שורות עמודים). האגף המרכזי המכונה ספינה מרכזית הוא גבוה מהאגפים הצדדיים המכונים גם ספינות צדדיות, וגדול מהם בשטחו.
בהמשך הספינה המרכזית קשת ניצחון הנפתחת לבית רוחב (המכונה טרנספט) החוצה את את קו האורך של הכנסייה ויוצר כך צורת צלב בתוכנית הקרקע. באזור התצלובת נמצא בית המקהלה. בקצה קו האורך של הכנסייה נמצאת גומחה חצי עגולה המכונה אפסיס.
האוריינטציה האופקית של הכנסייה המסתיימת באפסיס שמרה על האופי הפוליטי של מבני הבזיליקה הרומיים, בהפרידה בין הנמצאים בספינה המרכזית ובין הרמים יותר בהייררכיה, הנמצאים באפסיס. בתקופת הנצרות המוקדמת, באפסיס שבו נערכו משפטים בבזיליקה הרומית העתיקה, נערכו טקסים דתיים. כאן גם נערך טקס הכתרת הבישוף.
הצורה האורכית של הספינה המרכזית המובילה אל האפסיס מאפשרת את הובלת המאמין, באמצעות התמונות שעל קיר הספינה המרכזית, דרך סיפור היסטורי כרונולוגי ששיאו באפסיס, או את צעידת המאמין לצד מרטירים קדושים וקדושות הנראים צועדים על הקירות לעבר האפסיס, כפי שנראה בכנסיית סנט אפולינרה נואובו שבה אדון בהמשך. בתקופה שבה ידיעת קרוא וכתוב הייתה נחלתם של מעטים, הייתה זו דרך יעילה להעברת הדוגמה הנוצרית למאמינים.
בכנסיות שבאימפריה המזרחית נבנו מעל הספינות הצדדיות גלריות שנועדו לנשים או למאמינים טרם טבילתם לנצרות. באיטליה, לעומת זאת, נעדרו גלריות מהכנסיות, עובדה המעידה שהבונים היו כנראה איטלקים ולא ביזנטיים.
ארגון הטרנספט בכנסיית הנצרות המוקדמת מתקשר עם פולחן שרידי הקדושים כי רבות מכנסיות הבזיליקה נבנו בסמוך לקברי קדושים (סבסטיאן הקדוש, אגנס הקדושה וכדומה). בנושא הקבורה, גישת המערב הלטיני הייתה שונה מגישת המזרח היווני. לעומת המזרח שבו נהגו לבנות לכבוד הקדוש מבנה קבורה נפרד, מתומן או עגול, במערב הוקמו הכנסיות המוקדמות במקום קבורתו של הקדוש ולכבודו.
המקום הקדוש ביותר בכנסייה הוא בית המקהלה שבו נמצא המזבח (השולחן שעליו התקיים טקס סעודת הקודש) הממוקם בדרך כלל באזור התצלובת הנוצר ממפגש הספינה המרכזית עם הטרנספט. לפני המזבח נצבו נערי המקהלה, ומכאן השם בית המקהלה (Choir). בית המקהלה שבו רוכזה הדקורציה הופרד מהספינה המרכזית על-ידי קשת ניצחון המסמלת את האופי הלוחם והמנצח של הנצרות בהפיכתה מדת נרדפת לדת רודפת, ואת ניצחון ישו על המוות.
בכנסיות ללא טרנספט מוקם המזבח ישירות מתחת לקשת האפסיס. המזבח עצמו היה עשוי שולחן שיש פשוט המקושט ביונים, כבשים וכדומה, ומעליו הוקם צ'יבוריום (ciborium), המבנה המפואר והמקושט ביותר בכנסייה שנתמך על-ידי ארבעה עמודים. מתחתיו, בחדר תת-קרקעי, הייתה הקריפטה שבה נטמנה גופת הקדוש (או שרידיו) אשר לו הוקדשה הכנסייה.
האפסיס ברוב הכנסיות הביזנטיות מוקם בצדה המזרחי של הכנסייה כי זהו הכיוון שממנו זורחת השמש. אל השמש נתפס בתקופות קדומות כמייצג את האמת והצדק, כמי שדבר אינו נסתר מעיניו, כאשר הוא עושה את מסלולו היומי בשמים. אלברטי שאותו נפגוש בהמשך, כאדריכל חשוב מתקופת הרנסנס, ראה את הקשר בין הבזיליקה כמקום של עשיית צדק בעת העתיקה, לבין כנסיית הבזיליקה כמקום שבו משיג האדם את הצדק האלוהי דרך תפילה.
לבניית כנסיית הבזיליקה אומצה תוכנית הבזיליקה הרומית, אך לא על כל פרטיה. כנסיית הבזיליקה סימטרית רק משני צדי הציר האורכי ויש בה אפסיס אחד בלבד, בעוד שהבזיליקה הרומית הייתה בדרך כלל סימטרית משני צדי הציר האורכי שלה וגם משני צדי הציר הרוחבי, קולונדות מול קולונדות, ואפסיס מול אפסיס. שלא כמו בבזיליקה הרומית, לכנסיית הבזיליקה כניסה אחת בלבד, וכיוון אחד ברור. בניגוד לבזיליקה הרומית שבה נבנו קמרונות בטון כבדים, תקרת כנסיית הבזיליקה היא שטוחה ומשווה לכנסיית הבזיליקה מראה קליל. קירותיה דקים יחסית, וכך גם העמודים שאינם תומכים אלא בתקרת עץ.
השוואה בין המקדש היווני ובין כנסיית הנצרות המוקדמת תראה שבמקדש היווני הושם דגש על מראה חיצוני עשיר בעוד שהפנים היה מאופק, לעומת מראה חיצוני פשוט שהיה לכנסיית הנצרות המוקדמת שהפנים שלה היה עשיר בדקורציה.
אלמנט שאמצה הכנסייה הביזנטית מהמקדש היווני הוא הגמלון הנקשר לקדושה פגאנית. מהרומים שאלה את שער הניצחון ששימש מקור השראה לעיצוב המעבר מהספינה המרכזית אל בית המקהלה. קשת הניצחון שבתקופה הרומית נועדה לפאר את השליט, קיבלה בתוך הכנסייה משמעות דתית.
עם הפיכת הנצרות לדת מוכרת, במקום הציורים שעיטרו את קירות הקטקומבות (חדרי קבורה תת-קרקעיים) שהקדימו את הכנסיות כאתרי פולחן, הופיעו פסיפסים – "ציורים לנצח", שהיו עשירים ועמידים יותר לאורך זמן. רקע פסיפסים אלה צופה בזהב או נצבע בצבע כחול. כותרות ותקרות צופו בזהב. אזביוס (Eusebius) (264-340) הבישוף של קיסריה, סיפר שהכנסייה באנטיוכיה זהרה כולה מזהב, מברונזה וממתכות יקרות אחרות.
במאות החמישית והשישית התפתחו בנוסף לתוכנית הבזיליקה, תוכנית מרכזנית ושילוב של תוכנית בזיליקה עם תוכנית מרכזנית. אלה היוו בסיס למסורת של עיצוב כנסיות שנמשכת עד ימינו.
הכנסייה המרכזנית עוצבה בצורת עיגול, מתומן או צלב יווני (צלב בעל ארבע צלעות שוות) שבמרכזו כיפה. למרות המראה המרכזני שלכאורה אין לו כיוון מועדף, הייתה לכנסייה המרכזנית אוריינטציה לעבר האפסיס.
הכנסייה המשלבת תוכנית בזיליקה עם תוכנית מרכזנית מאחדת מבנה אורכי עם מבנה מקורה בכיפה. לעתים המבנה המרכזני נמצא במרכזה ולעתים בקצה שלה.
כנסיות הבזיליקה ברומא
רומא הייתה מרכז האימפריה, ובאופן טבעי הוקמו בה הכנסיות הראשונות. כוחה של הקיסרות הרומית הוחלף בכוח הרוחני של הכנסייה, וכנסיות מפוארות הוקמו במקום הקטקומבות אשר שימשו כמקומות פולחן לנוצרים שנרדפו, לפני שהייתה הנצרות לדת מוכרת.
אתרי הבנייה שיועדו לכנסיות המוקדמות נבחרו על-פי קריטריונים פולחניים. אדמה קדושה לצד קבר של קדוש או מרטיר או מעל קטקומבות רומיות שבהן נטמנו עצמות המרטירים, נחשבה ראויה לבניית כנסייה. בתחילה נבנו הכנסיות מחוץ לחומות העיר במקום שבו נמצאו הקטקומבות, דבר שהקשה על ביקור בהן מדי יום. כדי להקל על המאמינים, כנסיות חדשות נבנו בתחומי העיר ועצמות המרטירים הועברו אליהן לקבורה.
כנסיית פטרוס הקדוש
כנסיית פטרוס הקדוש (324-335) ברומא נבנתה על-ידי קונסטנטין ליד מקום עינויו של הקדוש, ובמקום שבו מת ונקבר, באתר הקירקוס של נרון, שנהרס כדי לאפשר את בניית הכנסייה. לכנסייה היה מראה כללי מלבני עם אוריינטציה לכיוון מערב. היו בה חמש ספינות המופרדות זו מזו על-ידי שדרות עמודים. הטרנספט בלט מעט החוצה מקירות הספינה המרכזית. בספינה המרכזית שנישאה מעל הספינות הצדדיות, הייתה קומת תאורה שחלונותיה קטנים יחסית. את הכנסייה קידם אטריום שבו התכנסו אנשים שטרם הוטבלו לנצרות, ואשר לא הותר להם להשתתף בפולחן בתוך הכנסייה. האטריום שימש גם כמפריד בין הכנסייה ובין המולת הרחוב.
8.4 כנסיית פטרוס הקדוש-רישום ותוכנית קרקע
בתחילת המאה ה-16 נהרסה כנסיית פטרוס הקדוש, ובמקומה נבנתה כנסייה חדשה באותו שם. כנסיית הבזיליקה מתקופת קונסטנטין מוכרת לנו מרישומים ששרדו ומתיאורים שלה בספרות. בספר מירביליה (Mirabilia) שנכתב כמדריך למבקרים מלומדים ברומא ב-1143 בקירוב, מסופר שהבזיליקה קושטה בפסיפסים מרהיבים ושתקרתה צופתה בזהב ובזכוכית.
כנסיית פטרוס הקדוש שמשה כמודל לכנסיות שנבנו אחריה. מבנה הבזיליקה עם חמש ספינות, עם אטריום ועם טרנספט בולט, אומץ גם על-ידי כנסיות אחרות ברומא, ובהן כנסיית סן פאולו פואורי לה מורה (San Paolo Fuori LeMura, מילולית: פאולוס הקדוש מחוץ לחומות) מהמאה הרביעית. בכנסיית פטרוס הקדוש האוריינטציה היא לכיוון מערב, בניגוד לכנסיות שניבנו אחריה אשר בהן האוריינטציה היא לכיוון מזרח, כיוון זריחת השמש.
כנסיית סן פאולו פואורי לה מורה
בכל רחבי האימפריה, מושג הכנסייה התקשר למבנה בזיליקה. הכנסייה הראשונה שהוקדשה לפאולוס הקדוש נבנתה ברומא בשנת 324 על-ידי קונסטנטין. כנסייה גדולה יותר הוקמה בשנת 386 באותו מקום ובאותו שם על-ידי ולנטיניאן (Valentinian) השני. ובנייתה נמשכה בתקופת שלטונם של תאודוסיוס (Theodosius) וארקדיוס (Arcadius), והסתיימה בשנת 440. המבנה שלה דומה למבנה של כנסיית סן פייטרו. כנסיית סן פאולו פואורי לה מורה נהרסה בדלקה ב-1823, אך נבנתה מחדש על-פי העיצוב המקורי.
כנסיית סנטה מריה מג'ורה
כנסיית סנטה מריה מג'ורה (Sta. Maria Magiore) נבנתה לראשונה על-ידי האפיפיור ליבריוס (Liberius) (כיהן בשנים 352-366) לאחר שראה בחזיונו את מריה הבתולה. זו הורתה לו לבנות לה כנסייה במקום בו ירד שלג למחרת. היה זה בחודש אוגוסט והשלג ירד על הנקודה הגבוהה ביותר על הגבעה האסקווילינית (Esquiline). כהוראת הבתולה בנה ליבריוס את הכנסייה על פסגת גבעה זו.
בשנת 432 הורחבה הכנסייה על-ידי האפיפיור סיקסטוס (Sixtus) השלישי (כיהן בשנים 432-440) שהקדיש אותה למריה לאחר שהוכרזה בוועידה באפזוס מ-431 כאם האלוהים (עד אז נחשבה כאם ישו האדם). זו הכנסייה הגדולה ביותר ששרדה מאז הרבע השני של המאה החמישית. הכתובת שנמצאה עליה מעידה שאת בנייתה מימן מהונו הפרטי כוהן מאיליריה (Illyria) בשם פטרוס.
לכנסייה שלוש ספינות ועמודים יוניים משיש. מעל האנטבלטורה (הקורה הרחבה שאותה נושאים העמודים) נראים פסיפסים מהמאה החמישית המתארים את סיפורי הברית-הישנה ושיאם בקשת הניצחון שבה מוצגות תמונות מחיי ישו. תמונות אלו ערוכות ברגיסטרים. בצד השמאלי של קשת הניצחון מתוארים: הערצת המגים, רצח החפים מפשע וירושלים השמימית, ומימין נראים: הצגת ישו במקדש, הבריחה למצרים, שלושת מלכי הורדוס והעיר בית-לחם. הצעידה לעבר האפסיס (שנבנה בסוף המאה ה-13) היא כהליכה לאורך ההיסטוריה.
במאה ה-13 נבנה הטרנספט לכנסייה, ובמאה ה-16 נוספו לה קפלות אחדות. הפסיפס באפסיס הוא פרי עבודתו של יאקופו טוריטי (Jacopo Toritti) מהשנים 1292-1295.
כנסיית סנטה סבינה
כנסיית סנטה סבינה ברומא (422-432) היא כנסיית בזיליקה קטנה יחסית. סבינה, שעל שמה נבנתה הכנסייה, הייתה, על-פי האגדה, אישה עשירה שגרה פעם במקום שבו נבנתה הכנסייה. על-פי גרסה אחרת הייתה קדושה שרצה עם חרב בידה בתקופת שלטון אדריאנוס.
8.5 פנים כנסיית סנטה סבינה
המראה החיצוני של הכנסייה פשוט. כל הפאר נשמר לפנים. האוריינטציה היא לעבר האפסיס שנבנה מאוחר יותר. 24 עמודים קורינתיים משיש התומכים בקשתות עגולות, מפרידים בין הספינה המרכזית ובין הספינות הצדדיות. המראה הגבוה והדק של העמודים משווה לפנים מראה קליל ואלגנטי. הספינה המרכזית גבוהה יחסית ומוצפת באור החודר דרך החלונות הגדולים בקומת התאורה. קירות קומת התאורה פשוטים, ופשוטה גם התקרה הבנויה מעץ.
הפסיפסים באפסיס הם מהמאה התשיעית. למרות ששונתה לעתים קרובות, הכנסייה שמרה על אופיה המקורי.
הכנסיות בארץ הקודש
הכנסיות שהקים קונסטנטין בארץ ישראל משלבות מבנה בזיליקה עם מבנה מרכזני. מבני הבזיליקה במזרח בתקופת הנצרות המוקדמת, דומים לאלה אשר במערב, בחמש הספינות שלהם, ושונים בצורת האפסיס שלהם ובהיעדר טרנספט.
כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר הקדוש בירושלים הן יוצאות דופן בתולדות אדריכלות הכנסיות, בהיותן מוקדשות ישירות לאירועים הקשורים בישו. רוב הכנסיות מאז הופעת הנצרות ועד ימינו, מוקדשות למריה, אם ישו, ולקדושים אחרים.
כנסיית המולד בבית לחם
כנסיית המולד הוקמה בשנים 326-333, בתקופת קונסטנטין, על-ידי אמו, הלנה הקדושה, במקום שבו, על-פי המסורת, נולד ישו. הקמת הכנסייה הפכה את ארץ הקודש למרכז של עלייה-לרגל.
הכנסייה שילבה במקור צורת בזיליקה שבה חמש ספינות עם מבנה מתומן מרכזני מקורה בכיפה, שמוקם בהמשכה. במרכז המבנה המתומן נמצאת מערה שבה, על-פי האמונה הנוצרית, נולד ישו (היום יש הטוענים שלמעשה ישו נולד בבית לחם הגלילית). הכנסייה שרדה כולה מהמאה הרביעית, למעט התקרה שהוחלפה וכל החלק המזרחי שנבנה מחדש על-ידי יוסטיניאנוס במאה השישית בצורת עלה תלתן.
8.6 כנסיית המולד בבית לחם – תוכנית קרקע
לכנסייה אטריום המוביל לנרתקס שבהמשכו ספינה מרכזית ושתי ספינות צדדיות מכל צד שלה. העמודים בכנסייה הם מונוליתיים ולהם כותרות קורינתיות זהות. בקירות הספינה המרכזית שהם גבוהים מאוד ביחס לעמודים הנראים מגומדים לידם, חלונות רחבים רבים המציפים את הכנסייה באור. הפסיפסים שבהם נוספו בתקופה מאוחרת יותר.
כנסיית הקבר הקדוש בירושלים
כנסיית הקבר הקדוש בירושלים המוכרת גם בשם כנסיית התחיה (Anastasis), נבנתה בשנים 325-335 והוקדשה בשנת 336. בנו אותה זנוביוס (Zenobius) והכומר אסטתיוס (Eustathios) מקונסטנטינופול שהיו כנראה האדריכלים. הכנסייה שניזוקה ונהרסה על-ידי הפרסים, נבנתה מחדש על-ידי הצלבנים, ושוחזרה לעתים קרובות.
באתר הקדוש ביותר לעולם הנוצרי, שבו נבנתה הכנסייה, היו קודם לכן מקדש לאפרודיטה שנבנה על-ידי הקיסר אדריאנוס ופסל יופיטר קפיטולינוס שעל שמו קבע אדריאנוס את שמה החדש של ירושלים – איליה קפיטולינה (Aelia)Capitolina. כאן התגלתה מערת התחייה, והתגלה גם סלע גולגותא שעליו, על-פי המסורת הנוצרית, ישו נצלב, נקבר וקם לתחייה (למרות שבברית-החדשה לא נכתב שישו נקבר במקום הצליבה). על-פי אותה מסורת, במקום הזה מצאה הלנה הקדושה, אמו של קונסטנטין, את הצלב שעליו נצלב ישו.
במכתב למקריוס (Macarius) הבישוף של ירושלים, כתב קונסטנטין שיש לבנות באתר בזיליקה שתהיה מרהיבה ביופייה יותר מכל כנסייה אחרת. הוא הציג את התוכנית לכנסייה שרצה שתיבנה בגולגותא והבהיר שהוא יממן את החומרים ואת אמצעי התחבורה. כמו כן ציין מאפיינים מיוחדים לתקרה שתיבנה מעץ יקר במיוחד. התוכנית הכללית והביצוע נותרו בידי הרשויות ובידי האדריכלים המקומיים.
מערך הכנסייה שילב מבנה אורכי עם מבנה מרכזני עגול בהמשכו. למבנה הבזיליקה ספינה מרכזית עם שתי ספינות צדדיות לכל צד שלה. גלריות שמשו כנראה לליטורגיה. הכנסייה קודמה באטריום בצדה המזרחי והגישה אליה הייתה דרך רחוב עם קולונדות. בקצה המערבי של הכנסייה, סביב קבר ישו, הייתה חצר בצורת אפסיס גדול. מאוחר יותר (בשנים 350-340) נבנתה מעל הקבר רוטונדה גדולה הנשענת על 24 עמודים. המספר 24 הוא כפולה של 12, ומשמעותו סמלית: 12 השליחים, 12 השבטים, 12 חודשים וכדומה. היה לכנסייה אפסיס, אך לא היה לה טרנספט. כאן, כמו בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא, האוריינטציה היא לכיוון מערב.
8.7 כנסיית הקבר הקדוש – תוכנית קרקע על-פישתי גרסאות
מבני קבורה מתקופת הנצרות המוקדמת
מבני הקבורה מתקופת הנצרות המוקדמת מאופיינים בצורתם המרכזנית בהשראת מבני קבורה מהעת העתיקה כדוגמת מבנה הקבורה של הקיסר אדריאנוס (Hadrian) (76-138 לספירה) ברומא וקבר הקיסר דיוקלטיאנוס(Diocletian) מתחילת המאה הרביעית בספאלאטו שלחופי דלמטיה. בעוד שבתקופת רומא העתיקה מבני קבורה נבנו בדרך כלל על-ידי שליטים למען עצמם ולמען בני משפחותיהם, בתקופת הנצרות המוקדמת הם נבנו גם למען קדושים. רוב מבני הקבורה עוצבו בצורת עיגול, אך נמצא גם מבנה בצורת צלב יווני (צלב שארבע זרועותיו שוות באורכן).
קונסטנטין הקים לעצמו מאוזוליאום בצורת רוטונדה (צורה מעגלית) בצמוד לכנסיית השליחים הקדושים במאה הרביעית, על הגבעה הגבוהה ביותר בבירה החדשה שלו. יש הסבורים שהמזבח והסרקופג של קונסטנטין נצבו במרכז הכנסייה והיו מוקפים ב-12 עמודים שסימלו את 12 השליחים. קונסטנטין הכין 12 תבות ריקות כדי שישמשו לשרידי השליחים הקדושים. מבנה הקבורה נותר ללא שינוי לאחר מאתיים שנה, כאשר נבנתה הכנסייה מחדש על-ידי יוסטיניאנוס.
שושלת תאודוסיוס (מאז המאה הרביעית) המשיכה את מסורת בניית מבני הקבורה לבני המשפחה הקיסרית ליד כנסיית סן פייטרו ברומא. מבנים אלה, בעלי צורת הרוטונדה, נהרסו, אך נותרו מהם רישומים.
מתקופת קונסטנטין מבנה הקבורה ששרד במצב טוב יותר מכל מבנה אחר, בעוד כנסיות בזיליקה נהרסו או נבנו מחדש, הוא מאוזוליאום סנטה קונסטנצה.
מאוזוליאום סנטה קונסטנצה
מאוזוליאום סנטה קונסטנצה (Santa Constanza) (330 לספירה) הנחשב ליצירת מופת אדריכלית, נבנה ברומא על-ידי קונסטנטין למען בתו קונסטנצה. המוזוליאום שרד בשלמותו חוץ מחלק מהדקורציה הפנימית. עובדה זו מעידה על איכות גבוהה של בנייה שהייתה אפשרית בתקופת הנצרות המוקדמת.
8.8 מאוזוליאום סנטה קונסטנצה – פנים ותוכנית קרקע
במאוזוליאום סנטה קונסטנצה, לטיפוס המקדש העגול שהיה מוכר מהעת העתיקה, נוסף חלל טבעתי המקיף את האולם המרכזי, כאנלוגיה לספינות הצדדיות בכנסיית הבזיליקה. בהיותו מורכב מחלל מרכזי, הגבוה מהחלל סביבו, ובאפשרו חדירת אור דרך קומת תאורה, מבנה המאוזוליאום דומה למבנה בזיליקה. בפנים הבניין ניתן להבחין במשחק של חלל ומסה ובדו-שיח בין אור וצל שיצר אווירת מסתורין האופיינית לכנסייה הביזנטית. טיפוס כזה של מבנה נמצא מאוחר יותר במאה השישית בכנסיית סן ויטלה ברוונה. זוהי תפיסת חלל חדשנית, לעומת תפיסת החלל בפנתאון ברומא – חלל שהוא סטטי, מוגדר ונתפס ממבט ראשון, ללא מעברי אור וצל.
בצורתו העגולה, מאוזוליאום סנטה קונסטנצה ממשיך את מסורת מבני הקבורה הרומיים. חדר הקבורה מקודם בנרתקס המוביל לחלל מרכזי המקורה בכיפה, שבו הוצב הקבר. את החלל המרכזי מקיפים 12 זוגות עמודי גרניט זהים, בעלי כותרות מורכבות (Composite), התומכים בקמרון החבית שמקיף כטבעת את החלל המרכזי. כך נוצר מין אמבולטוריום (מעבר מקיף, בדומה למעבר סביב האפסיס בכנסיות) שבו היה אפשר להסתובב סביב הקבר.
קמרון החבית שמעל האמבולטוריום מעוטר בפסיפסים מהמאה הרביעית, המציגים עבודות בציר ענבים ודיוקן אישה (כנראה קונסטנצה). קיר רב-צלעי עם חלונות, המהווה את קומת התאורה, קולט את לחץ הכיפה. פנים המבנה מוצף באור, כמו פנים כנסיית בזיליקה, בעוד שהאמבולטוריום אפלולי. הדגשת קשת הכניסה שהיא גדולה יותר מהקשתות האחרות שבין העמודים המקיפים את החלל המרכזי, יוצרת אוריינטציה ברורה במבנה שלכאורה, בצורתו העגולה, אין בו כיוון ברור.
לצורה העגולה של המבנה משמעות סמלית. עיגול מסמל נצחיות בהיותו צורה מושלמת וקרובה ביותר לאלוהות. הכיפה הנישאת מעל החלל המרכזי, מסמלת את כיפת השמים. סמלי הוא גם מספר זוגות העמודים. המספר 12 מתקשרל-12 השליחים, ל-12 השבטים וכדומה. במקור כיסו פסיפסים את כל תקרת המבנה, אך שרדו פסיפסי האמבולטוריום בלבד.
ב-1256 הפך המאוזוליאום לכנסייה.
אדריכלות ביזנטית מאז תקופת יוסטיניאנוס
בעקבות קונסטנטין, השליט החזק והעריץ, הופיעו שליטים שהיו חלשים מכדי לכפות את סמכותם. בסוף המאה החמישית, ובמאה השישית, נהנתה האימפריה הביזנטית משקט יחסי ומשגשוג. כאשר עלה הקיסר יוסטיניאנוס לשלטון בשנת 527, עמדה לרשותו אימפריה פורחת. התרבות הוחייתה. נראה היה שהדרה של האימפריה הרומית העתיקה התעורר לחיים.
הקיסר הגדול רצה להנציח את תהילתו. כפטרון גדול של אדריכלות, היה אחראי לבנייה מחדש של כנסיית הגיה סופיה בקונסטנטינופול ולבניית כנסיות מפוארות רבות במסופוטמיה, בסוריה ובארץ ישראל. אלמנטים קלאסיים, מזרחיים ונוצריים שהיו לחלק מהתרבות הביזנטית הופיעו באדריכלות.
ההיסטוריון פרוקופיוס (Procopius) כתב בפקודת הקיסר יוסטיניאנוס ספר בשם "בניינים" שבו הוא מתאר את המבנים שהוקמו על-ידי הקיסר, ובהם אלפי כנסיות, מנזרים, בתי חולים, ארמונות, גשרים ומבצרים ברחבי האימפריה.
יוסטיניאנוס חזר וכבש את אפריקה מהוונדלים, והקים בה כנסיות רבות. באיטליה כבש את רוונה מידי הגותים והשלים את בניית כנסיית סן ויטלה. בביזנטיון עצמה בנה את כנסיית השליחים הקדושים, את כנסיית סרגיוס בכחוס ואת כנסיית הגיה סופיה. בנייה ביזנטית התפשטה למערב לעבר ונציה, ובמאה ה-12 הגיעה גם לסיציליה. במזרח התפשטה לעבר רוסיה ובמאות ה-13 וה-14 אדריכלות ביזנטית הגיעה גם לסרביה ולבולגריה.
כנסיית וולדימיר ברוסיה משנת 989, שהייתה יוונית אורתודוכסית, הושפעה מאמנות ביזנטיון. בנובוגרוד ובוולדימיר בנו האדריכלים הרוסים את כנסיותיהם בצורת צלב יווני והציגו חידושים מקוריים משלהם. הדגש היה על קו אנכי ולא על קו אופקי. הכיפות נישאות מעל "תופים" ומחודדות בצורת בצל.
לעומת הרוסים שהשתייכו לכנסייה היוונית-אורתודוכסית, עמי פולין ובוהמיה אשר השתייכו לכנסייה הקתולית, פיתחו את האדריכלות שלהם בהשפעת הסגנונות המערביים.
רוונה
נקודת מפנה בתולדות האדריכלות המערבית, חלה כאשר הונוריוס (384-423), הקיסר המערבי הראשון של האימפריה המחולקת, הפך את העיר רוונה בשנת 405 לבירת האימפריה הרומית המערבית. עיר זו נבחרה בגלל היותה מוגנת באופן טבעי על-ידי הים שבקרבתו הוקמה, ועל-ידי ביצות שהקשו את הגישה אליה. מאז שהייתה לבירה, החלה בה בנייה מואצת שהיו לה מאפיינים ביזנטיים. תנופה נוספת לבנייה בעיר הייתה כאשר רוונה הפכה למקום מושב הבישוף בשנת 438.
בתחילת המאה החמישית נפלה רוונה בידי השבטים הוויזיגותים, ובסוף המאה החמישית, האוסטרוגותים בהנהגת מלכם תאודוריק כבשו את איטליה, הקימו בה ממלכה אוסטרוגותית וקבעו את רוונה כבירתה בשנת 493. תאודוריק היה אריאני והתנגד לבישוף מרומא שראה בו כופר. על-פי האריאנים, טבעו של ישו לא נתפס כאלוהי. אריוס, מורם הרוחני, ראה הבחנה ברורה בין אלוהים ובין ישו שהיה בעיניו בעל מעמד נמוך יותר.
בניגוד לכובשים גרמניים אחרים, תאודוריק היה שליט מתקדם ורחב אופקים. כאיש תרבות שחונך בקונסטנטינופול, שלטונו היווה תחייה רומית יותר מאשר ניצחון ברברי. הוא כתב למקסימיאן (Maximian), הבישוף של רוונה, שאם אנשי רומא ייפו את עירם, הם יקבלו תמיכה ממנו ומאנשיו. במכתב אחר כתב שהוא שולח עובדים לבנות, ומבקש שישתמשו בהריסות כדי לבנות את החומות. באותו מכתב הזהיר וקבע שיש להשתמש באבנים שנפלו ממבני ציבור בלבד, ולהימנע מלקיחת רכוש פרטי, גם לא כדי לפאר את העיר.
כמרכז פוליטי ומנהלי, רוונה הייתה למוקד אמנות רב-עוצמה. אחרי מות תאודוריק, הותקפה ממלכת האוסטרוגותים, והשלטון בה עבר לידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס אשר המשיך את מפעל הבנייה שבו החל תיאודוריק.
סדרת מונומנטים, ובהם כנסיות המפוארות בפנימיותן פארו את רוונה. פסיפסים הופיעו באזור האפסיס, על קשת הניצחון המובילה אל האפסיס, בין חלונות קומת התאורה, ולעתים, על-פני כל הקירות. שרדו מבנים רבים עשירים בפסיפסים, כמו מוזוליאום סנטה קונסטנצה, כנסיית סנט אפולינרה נואובו, כנסיית סנט אפולינרה אין קלסה, כנסיית סן ויטלה, מאוזוליאום גלה פלצ'ידיה ועוד. הפסיפסים יצרו אווירה בלתי חומרית שהתאימה למחשבת הנצרות.
את המונומנטים שנבנו בתקופה זו ברוונה ניתן לחלק לשני סוגים: הסוג האחד, כנסיות בזיליקה, והסוג השני, מבנים מרכזניים – מבני קבורה (מוזוליאום), בתי טבילה (בפטיסטריום) וכנסיות מרכזניות.
כנסיות בזיליקה ברוונה
מאז המאה החמישית, צורת הבזיליקה הייתה לפשוטה יותר מצורת כנסיות הבזיליקה בתקופת קונסטנטין, וכללה שלוש ספינות כפי שנראה בכנסיות הבזיליקה ברוונה. כנסיות אלה נבנו בלבנים והתאפיינו במראה חיצוני פשוט ובמראה פנימי מהודר המעורר תחושה של מעבר לעולם אחר, הרחוק מהעולם הפיזי. כנסיות אלה אינן ביזנטיות במבנה שלהן, אלא בפרטי הדקורציה ובשימוש בפסיפסים.
ביטוי לנטיה זו אנו מוצאים, בכנסיות הבזיליקה: סנט אפולינרה אין קלאסה(in Classe St. Appolinare) וסנט אפולינרה נואובו (St. Appolinare Nuovo) ברוונה.
כנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה
כנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה נבנתה בשנים 535-538, בעיר הנמל קלאסיס הנמצאת כחמישה ק"מ מרוונה, כאשר רוונה הייתה עדיין תחת שלטון גותי. מממן הבנייה היה ג'וליאנו ארג'נטאריו (Giuliano Argentario). הכנסייה הוקדשה בשנת 549, לאחר כיבושה מחדש על-ידי הביזנטיים. הקדוש אפולינריוס (מת בשנת 392), אשר על שמו נקראת הכנסייה, הביא את בשורת הנצרות לרוונה והיה הבישוף הראשון של העיר. בהיותו מתנגד נמרץ לאריאניזם, הדגיש את טבעו האלוהי של ישו.
8.9 כנסיית סנט אפולינרה בקלסה ותוכנית הקרקע שלה
כנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה בנויה בלבנים ארוכות ודקות עם חיבורי מלט עבים, על-פי טכניקת בנייה ביזנטית. היא מחולקת לשלוש ספינות ללא גלריה וללא טרנספט. תקרתה עשויה עץ, כפי שהיה מקובל ברומא במאות הרביעית והחמישית. עשרה סרקופגים משיש מונחים בספינות הצדדיות לאורך הקיר.
אומנים ביזנטיים עסקו במלאכת הבנייה. השפעתם על עיצוב הכנסייה ניכרת באפסיס אשר לו צורת קונכייה בפנים הכנסייה וצורה רב-צלעית בחיצוניותה. משני צדדי האפסיס, לשכות ריבועיות: הפרותזיס (prothasis) והדיאקוניקון(diaconicon), שלכל אחת מהן אפסיס שהוא בחיצוניותו פנטגונלי. בדיאקוניקון אוחסנו כלי הקודש, ובפרותזיס הכינו את המיסה לקראת בואם של המאמינים. במקור היה לכנסייה אטריום, אך הוא נעלם ונותר הנרתקס המוביל אל תוך הכנסייה. הקירות החיצוניים מעוטריםם בקומת התאורה בקשתות עיוורות אשר במקור היו בהן חלונות. מגדל הפעמונים לצד הכנסייה, נוסף מאוחר יותר.
בפנים הכנסייה דקורציה עשירה. כותרות עמודי הספינה המרכזית הן מטיפוס המכונה "עלים הנישאים ברוח". מעל הארקדה בספינה המרכזית, אנו מוצאים במדליונים מפסיפס פורטרטים של בישופי רוונה.
הפסיפסים באפסיס, המושכים ביותר את עין הנכנס לכנסייה, הם מהיפים שברוונה ומתוארכים למאות השישית והשביעית. מתחת לאפסיס נמצאת קריפטה שמעליה
מזבח גבוה עם צ'יבוריום.
8.10 מבט אל האפסיס כנסיית סנט אפולינרה אין קלסה
החלק העליון של קונכיית האפסיס מייצג את כיפת השמים, ומתחתיו מתואר סיפור ההשתנות (טרנספיגורציה) של ישו, על-פי התיאור בברית-החדשה(מתי, 17 :1-8, מרקוס, 9: 2-8, לוקס, 9: 28-30). ישו, על-פי אותו תאור, עלה עם השליחים פטרוס, יעקב ויוחנן על הר הזיתים. מראה פניו השתנה ולבושו נעשה לבן מבריק. לפתע הופיעו לפניו משה ואליהו ודברו על הסתלקותו בירושלים. פטרוס וחבריו היו רדומים, וכאשר התעוררו, ראו את ישו ואת משה ואליהו לידו. אחרי כן הופיע ענן שסכך עליהם ומתוכו יצא קול שאמר: "זה בני בחירי, אליו תשמעון". ספור זה מתואר באפסיס באופן סמלי. דמות ישו מופיעה בתוך צלב ענק על רקע 100 כוכבים משובץ אבנים יקרות, שלצדדיו, משה ואליהו. בחלק התחתון של קונכיית האפסיס, מתחת לצלב, אפולינריוס הקדוש, ולמטה ממנו, הבישופים. לצדי אפולינריוס הקדוש, כבשים המסמלות את השליחים פטרוס, יעקב ויוחנן. מתחת לכבשים הנראות במרכז, כבשים המייצגות את המאמינים בגן העדן של הכנסייה.
בתוכנית איקונוגרפית זו ניתן ביטוי לסדר ההייררכי האופייני לתיאורים חזותיים בימי הביניים. ככל שהדמות חשובה יותר היא מוצגת גבוה יותר, בממדים גדולים יותר, קרוב יותר למרכז ועם חלל גדול יותר סביבה.
קונכיית האפסיס, מלבד היותה מוקד תשומת הלב בעושר הפסיפס שבה, יוצרת איכות אקוסטית גבוהה.
במאה ה-15 הוסר מקירות הכנסייה השיש היקר שציפה אותה, כאשר אלברטי השתמש בו כדי להעשיר את מראה כנסיית סן פרנצ'סקו ברימיני, כנסיית השליט מלטסטה (Malatesta). הפסיפסים שציפו את רצפת הכנסייה שרדו בחלקם.
החזית העכשווית של הכנסייה, היא מודרנית לחלוטין. מגדל הפעמונים הוא מהמאה העשירית.
כנסיית סנט אפולינארה נואובו
כנסיית סנט אפולינרה נואובו נבנתה בשנים 493-525 על-ידי תאודוריק, לצד ארמונו, כמבנה תפילה אריאני בשם "הבזיליקה של אדוננו ישו המשיח". ההיסטוריה שלה נקשרת ישירות לאירועים פוליטיים. כארבעים שנה אחרי ייסודה, עברה לידי הקתולים בהנהגת הבישוף הקתולי אנגלוס (Angelus) (שכיהן בשנים 557-570). יוסטיניאנוס הוציא צו בשנת 561, עשרים ואחת שנה לאחר כיבוש העיר על-ידי הביזנטיים, שעל-פיו, כל הרכוש האריאני יעבור לכנסיית האם הקדושה של רוונה, האם האמיתית והאורתודוכסית. אז, הוחלף שם הכנסייה ל"סן מרטינו" (St. Martino) והיא הוקדשה מחדש ככנסייה קתולית. אחרי אמצע המאה התשיעית הוקדשה לקדוש אפולינרה ששרידיו הועברו לכנסייה (או כך סופר), וניתן לה שמה סנט אפולינרה נואובו (נואובו, מילולית: חדש) כדי להבדילה מהכנסיות סנט אפולינרה אין וקלו (Veclo) וסנט אפולינרה אין קלסה.
8.11 פנים כנסיית סנט אפולינרה נואובו
לכנסייה ספינה מרכזית ושתי ספינות צדדיות המופרדות זו מזו על-ידי שתי שורות של 12 עמודי שיש יווני עם כותרות קורינתיות פשוטות. הספינה המרכזית מסתיימת באפסיס שנבנה מחדש בימינו (1950). הפרופורציות שעל-פיהן גובה הכנסייה עולה על רוחבה, מאפשרות כניסת אור רב ויוצרות תחושת מרחב בתוכה.
הפסיפסים של הספינה המרכזית מתקופת תאודוריק, שרדו ברובם. שורה של מרטירים שבראשם מרטין הקדוש בקיר הדרומי, ושורה של מרטיריות בקיר הצפוני, צועדים לעבר האפסיס. מעל החלונות, מופיעה סדרת פסיפסים המציגה תמונות מחיי ישו, שלוש-עשרה בכל צד, עם מוטיב של אורנמנט בין כל שתי תמונות כאלה. על הקיר הצפוני מתואר סיפור חייו הציבוריים של ישו, ובקיר הדרומי – סיפורי הפסיון. בחיים הציבוריים של ישו, בא לידי ביטוי הטבע האלוהי שלו, ובפסיון מתבטא טבעו האנושי. המאמין המביט בתמונות אלה בדרכו לעבר האפסיס רוכש בדרך זו את עיקרי האמונה האריאנית המדגישה את טבעו האנושי של ישו.
מתחת לפסיפסים אלה ניתן להבחין בפסיפס המציג את ארמון תאודוריק ליד הנמל של קלסה.
עלינו לזכור שבכנסייה בוצעו שינויים מאז שנבנתה: הפורטיקו המקדים את הכנסייה הוא מהמאה ה-16, והאפסיס שלה הוא, כאמור, מודרני. מגדל הפעמונים נבנה במאה ה-8 או ה-9, וחלקו העליון בסביבות שנת 1000.
מבנים מרכזניים ברוונה
מקדשים עגולים נבנו כבר ביוון וברומא. התכנון המרכזני בתקופת הנצרות המוקדמת נשמר בעיקר למבני מאוזוליאום לזכר מרטירים – מבני מרטיריום. המרטיריום נבנה בדרך כלל בצורת צלב יווני עם כיפה. השילוב של כיפה עם צלב יווני, מקורו במזרח הקרוב. סוג נוסף של מבנים מרכזניים הוא בתי טבילה שנבנו בדרך כלל בצורת מתומן.
בניית כנסייה בתוכנית מרכזנית הייתה פחות מקובלת. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה באי התאמתה לקהל גדול.
המבנים המרכזניים ברוונה נושאים כיפות או קמרונות. במוזוליאום גאלה פלאצ'ידיה ובכנסיית סן ויטלה, לכיפה צורת חצי-כדור בפנים המבנה, ופירמידה בעלת בסיס ריבועי, בחיצוניותה.
מבני קבורה
מאוזוליאום גלה פלצ'ידיה ברוונה
מאוזוליאום גלה פלצ'ידיה (425-433) היה מבנה הקבורה שבנתה לעצמה המלכה הוויזיגותית גלה פלצ'ידיה (Galla Placidia) רבת-התארים. היא הייתה בתו של תאודוסיוס הראשון ששלט באימפריה המערבית וגם אחיינית, מצד אמה, של הקיסרים וולנטיניאנוס (Valeninianus) הראשון, גרציאנו (Graziano) וולנטיניאנוס השני. בשנת 410 נשבתה על-ידי הויזיגותים כאשר בזזו את רומא, והתחתנה עם מלכם אטאוולף (Atawulf). אחרי שחזרה לרומא נישאה לקונסטנציוס (Constantius) הקיסר שמשל תקופה קצרה בשותפות עם אחיה הקיסר הונוריוס (Honorius) על האימפריה המערבית. היא הייתה גם אחותו של הקיסר ארקדיוס (Arcadius) ששלט במזרח האימפריה. אחרי מות אחיה הונוריוס בשנת 423, שלטה כעוצרת במקום בנה, וולנטיניאנו השלישי בן השש, וזכתה בתואר הרשמי, מלכת הוויזיגותים. אז, עברה מקונסטנטינופול לרוונה ושלטה בקיסרות במשך 25 שנה.
8.12 מאוזוליאום גלה פלצ'ידיה
גלה פלצ'ידיה מתה בשנת 450 ממחלה בזמן שהותה ברומא ולא זכתה להגשים את חלומה לנוח בשלום על משכבה לצד בעלה קונסטנציוס ולצד אחיה, במאוזוליאום שבנתה. על-פי כתבים עתיקים, נקברה במנזר סן נדזאריו(San Nazario) ברומא. גם בעלה ואחיה לא נקברו במאוזוליאום שנועד להם.
הקשר של גלה פלצ'ידיה עם תאולוגים גדולים כמו אמברוג'יו (Ambrogio) ממילנו, אוגוסטינוס מהיפו ופייטרו קריסטולוגו (Pietro Cristologo) מרוונה, היוו ללא ספק מקור השראה למשמעות הדתית של המאוזוליאום שלה שהוקדש ללורנצו (Lorenzo) הקדוש ושימש כנראה כמקום הטפה קטן ופחות רשמי מכנסיית סנטה קרוצ'ה (Sta. Croce) שבמקור היה צמוד אליה.
תוכנית המבנה מקורה בהשפעה מזרחית. צורתה, צורת צלב יווני אשר זרוע אחת שלו ארוכה מעט יותר מהאחרות. מעל מפגש זרועות הצלב מגדל ריבועי שמעליו כיפה פירמידלית. בתוך המוזוליאום, מעל אזור התצלובת, נישאת כיפה מצופה בפסיפס. בכיפה מוצגים שמים עם כוכבים מסוגננים, ובמרכזה צלב גדול וזוהר. סמלי האוונגליסטים מופיעים בפנדנטיבים. כאן אנו מתוודעים לאחת הדוגמאות הראשונות שבהן מופיעים פנדנטיבים כדי ליצור חיבור בין בסיס ריבועי ובין כיפה.
לעומת המראה הפנימי השמימי, המראה החיצוני של אזור התצלובת הוא זויתי, ועל הקיר החיצוני של המאוזוליאום נראות קשתות עיוורות. קירות פנים המוזוליאום, כמו כיפתו, מצופים בפסיפסים. כל אחת מזרועות הצלב, מצדו הפנימי של המבנה, מקורה בקמרון חבית.
המראה החיצוני הזוויתי של המבנה מתקשר לאופי ארצי, בעוד המראה הפנימי, בעל הצורות המעוגלות, מתקשר לאופי שמימי. את החיבור בין ריבוע התצלובת (הארצי) ובין הכיפה (השמימית), המבוצע, אדריכלית, על-ידי הפנדנטיבים, מייצגים ארבעה כותבי הבשורה, המקשרים בין המאמין ובין אלוהיו.
בעוד שתוכנית המבנה שואבת השראתה מהמזרח, טכניקת סיתות האבן במבנה זה, כמו במבנים אחרים מתקופת גלה פלצ'ידיה, היא מערבית. לבנים גסות ורחבות מונחות בתוך מצע מלט, במקום לבנים דקות וריבועיות עם חיבורי מלט עבים ביניהן שנעשה בהן שימוש במאה החמישית בקונסטנטינטפול.
מאוזוליאום תאודוריק ברוונה
מאוזוליאום תאודוריק נבנה בשנת 530, כמבנה קבורה לתאודוריק מלך האוסטרוגותים שמת בשנת 526. מבנה הקבורה ניצב מחוץ לעיר כנראה במרכז בית קברות גותי. זהו מבנה מונומנטלי אשר בו שתי קומות גבוהות. לקומה התחתונה צורת דקאגון (מצולע בעל עשר צלעות שוות), ולקומה העליונה צורת גליל.
8.13 מאוזוליאום תאודוריק ברוונה
מאפיין יוצא דופן במוזוליאום של תאודוריק הוא היותו בנוי מגושי אבן מונוליתיים. הכיפה השטוחה שלו עשויה ממונולית, אבן סלע אחת גדולה מאיסטריה (Istrie) שמשקלה 300 טון. קוטר הכיפה 10 מטר. האבן ששימשה לבניית המאזוליאום נחצבה הרחק מאתר הבנייה. אלמנט ייחודי בכיפה הוא שורת הבליטות הריבועיות, 12 ידיות אשר נבנו בכוונה, ושימשו כנראה כידיות שנועדו להקל על נשיאת הכיפה למרחק גדול, ועל הצבתה מעל המבנה. על ידיות אלה נחרטו שמות של שמונה שליחים ושל ארבעת כותבי הבשורה. אם הכוונה הייתה מלכתחילה להשאיר את הידיות האלה במקומן, היו ודאי יוצרים עשר כאלה, כדי להתאים את מספרן למספר הקשתות העיוורות, או לעשר צלעות המבנה.
בכל אחת משתי הקומות של המאוזוליאום נמצא חדר אחד. לחדר בקומה התחתונה צורת צלב, ולחדר בקומה העליונה צורת עיגול. בקומה התחתונה היה כנראה מזבח ששימש לטקס הלוויה, בעוד בקומה העליונה היה קבר השליט, ששרידיו הוסרו בתקופת השלטון הביזנטי.
בתי טבילה ברוונה
ברוונה שני בתי טבילה המפורסמים בפסיפסים שלהם: בית הטבילה האורתודוכסי ובית הטבילה האריאני
בית הטבילה האורתודוכסי
בית הטבילה האורתודוכסי (400-452) אשר נקרא במקור סן ג'ובאני אין פונטה (Fonte Ginovanni in San), נבנה על-ידי הבישוף הונוריוס. בנייתו החלה בשנת 400, אך כיפתו נבנתה על-ידי הבישוף נאון (Neon) בשנת 450 אחרי תבוסת הגותים. אז נוספה גם הדקורציה לכיפה ולחלק העליון של הקיר.
8.14 בית הטבילה האורתודוכסי – פנים ותוכנית קרקע
לבית הטבילה צורת מתומן עם כיפה. המספר שמונה הוא מספר חשוב בנצרות. שמונה הוא מספר הנצח, כי הוא מחבר את הארץ עם שבע הפלנטות. זהו מספר התחייה, כי ביום השמיני מאז תחילת הפסיון, קם ישו לתחייה. טקס הטבילה מציין התחלה של חיים חדשים, מין תחייה. בתי הטבילה נבנו, לכן, בצורת מתומן. המים, מי הטבילה, מבטאים רעיון של טיהור. בטקס הטבילה, מסיר מעליו הנטבל את חטאיו ונולד מחדש.
בתוכנית הקרקע של המבנה, ניתן להבחין במבנה כללי חיצוני ריבועי, אשר לו פינות מעוגלות. במרכז, חלל מתומן המוגדר על-ידי שתי ארקדות פנימיות, זו על גבי זו. הארקדה העליונה מחולקת בחלוקת משנה לשלוש קשתות תחת קשת עיקרית אחת. במרכז מתומן זה נמצא אגן הטבילה שמעליו מוצגת בפסיפס, טבילת ישו. כך, נוצר חיבור בין טבילת המאמין ובין טבילת ישו. ההייררכיה באה לידי ביטוי במיקום של ישו והשליחים. ישו המוטבל מופיע בפסיפס ברום הכיפה, במרכזה. השליחים המקיפים אותו, ממוקמים תחתיו. הם המקשרים בינו ובין המאמינים. הכומר המטביל את המאמין, הוא המתווך בין המאמין ובין אלוהיו, כפי ששליחי ישו מתווכים בין המאמין ובין אלוהיו.
בית הטבילה האריאני
בית הטבילה האריאני (היום כנסיית סנטו ספיריטו) הוקם בשנת 500 בקירוב על-ידי תאודוריק שהיה, כפי שכבר ציינתי, אריאני. לפי הדוקטרינה האריאנית, ישו היה בן האלוהים, אך שמר על אופיו האנושי.
לטקס הטבילה משמעות מיוחדת בעיני האריאנים, כי רק בטקס זה, על-פיהם, התבטא אופיו האלוהי של ישו. מלבד אמונתם במיזוג של טבע אנושי עם טבע אלוהי בישו, ומלבד הפרדתם הברורה בין ישו האדם וישו האל, בכל הקשור בפולחן עצמו, לא היו הנוצרים האריאנים, שונים מהנוצרים האורתודוכסים.
בית הטבילה האריאני הוא חיקוי צנוע של בית הטבילה האורתודוכסי. ממדיו קטנים מממדי בית הטבילה האורתודוכסי, אך בצורתם דומים שני בתי הטבילה זה לזה.
8.15 טבילת ישו, כיפת בית הטבילה האריאני
בכיפת בית הטבילה האריאני, כמו בכיפת בית הטבילה האורתודוכסי, מוצגת בפסיפס טבילת ישו. אנושיותו של ישו מודגשת בהצגת גופו העירום. גם כאן, כמו בבית הטבילה האורתודוכסי, ישו מוקף בשליחים הממוקמים תחתיו. בניגוד לבית הטבילה האורתודוכסי שבו ישו הצעיר בא מהמזרח, בבית הטבילה האריאני ישו נע לעבר המזרח והופך לאלוהי רק ברגע הטבילה, בהתאם לתפיסה האריאנית.
כנסייה מרכזנית – סן ויטלה ברוונה
כנסיית סן ויטלה ברוונה (525-547) נבנתה על שמו של ויטאלוס ((Vitalus הקדוש (באיטלקית Vitale) שהיה עבד רומי ומרטיר נוצרי. בנייתה החלה בתקופת שלטון אמלסונטה (Amalasuntha), אשר מלכה אחרי אביה, תיאודוריק ואימצה את מדיניותו הסובלנית כלפי הקתולים. הבנייה בוצעה תחת פיקוחו של הבישוף אקלזיוס ובמימונו של הבנקאי העשיר ג'וליאנו ארג'נטאריו שמימן גם את הבנייה של כנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה. כל הכנסיות ברוונה שבנייתן מומנה על-ידי ארג'נטאריוס, נבנו על-פי טכניקות בנייה ביזנטיות, מלבנים ארוכות ודקות ומחיבורי מלט עבים.
8.16 סן ויטלה – מראה חיצוני ותוכנית קרקע
השלמת הבנייה של הכנסייה בוצעה בפטרונות הקיסרות תחת שלטון יוסטיניאנוס אשר מצביאו בליזריוס (Belisarius) כבש את רוונה בשנת 540. אומנים הובאו כנראה מקונסטנטינופול ליצור את הפסיפסים. הכנסייה הוקדשה בשנת 547.
שלא כמו בכנסיות הקודמות בבירה האוסטרוגותית, שהייתה להן צורת בזיליקה, בכנסיית סן ויטלה נזנחה תוכנית הבזיליקה לטובת מבנה מתומן המדגיש את כיפת השמים. כאן מלכתחילה שימש מבנה מתומן ככנסייה. מבנה בעל צורה כזו שימש בתקופה זו בדרך כלל כבית טבילה או כמבנה קבורה, אך לא ככנסייה.
למבנה הכנסייה שהייתה מקודמת באטריום, צורת מתומן דו-חללי (קוטר המתומן הפנימי כ-15 מטר, וקוטר המתומן החיצוני 33.5 מטר בקירוב) אשר לחללו הפנימי צורת פרח. למרות צורתו המרכזנית של המבנה, ניתן להבחין בו באוריינטציה לעבר האפסיס שבמזרח. לפני הכניסה לכנסייה היה אטריום שלא שרד אשר הוביל לנרתקס שאינו מאונך לציר האורך המוביל אל האפסיס. יותר מהציר האופקי, האופייני לכנסיות הבזיליקה, בולט בסן ויטלה הציר האנכי.
בניית סן ויטלה שאבה השראתה מנמפאום (המוכר יותר כמקדש) מינרווה מדיקה (Minerva Medica) (ראו תמונה _____) ברומא, שנבנה בשנים263-268 לספירה ואשר לו צורת דקאגון (בעל עשר צלעות שוות). במונומנט זה המבנה התומך בכיפה הוא בעל צורת עשר אומנות המחוברות ביניהן על-ידי קשתות. חלונות גבוהים וגדולים נבנו בין האומנות, מעל תשעה אפסיסים בולטים ומעל הכניסה.
החלל הפנימי בכנסייה מוקף בשמונה אומנות מסיביות שביניהן גומחות חצי עגולות דו-קומתיות עם זוגות עמודים, ושלוש קשתות. העמודים האלה בין האומנות יוצרים תחושת קלילות. בקומה השנייה ממוקמת גלריה. החלל המרכזי גבוה מהאמבולטוריום, וכך מתאפשרת תאורה ישירה אליו, דרך קומת התאורה. בית המקהלה המקדים את האפסיס, מכותר בכיפה. כותרות העמודים מעוצבות בצורת פירמידה הפוכה קטומה אשר בסיסה עגול, כדי שיתאים לעמוד. כותרות אלה אינן קלאסיות, אלא דמויות תחרה, וכוללות בתוכן דגמים אורגניים מסוגננים (ראו תמונה 8.2.)
במבט אל פנים הכנסייה, מכיוון האפסיס, נראות האומנות ושתי הקומות, וניתן להבחין בקומת הגלריה מעל האמבולטוריום. בין כל זוג אומנות נמצא זוג עמודים. בסך הכל, שבעה זוגות עמודים. בקומת הקרקע יוצר האמבולטוריום צורת מעגל שלם שניתן לטייל בו. לעומת זאת, בקומת הגלריה, לא ניתן ליצור סיבוב שלם בהליכה, כי הכניסה לאפסיס חוסמת אותו.
הכנסייה היא מלכותית ומדגישה את תפארת האל ואת הצורך במתווכים בינו ובין המאמינים. אחד המתווכים האלה הוא הקיסר שמקום מושבו בכנסייה היה בגלריה, מול האפסיס. כשליח האל עלי אדמות הוא נמצא בין שמים וארץ, ומקשר בין קודש וחול. ביטוי לכך ניתן גם בפסיפסים שלפני האפסיס, אשר בהם מופיעים קונסטנטין ותאודורה (Theodora) אשתו, עם פמליותיהם, בין המאמינים המבקרים בכנסייה ובין ישו המוצג באפסיס. צורת האפסיס מעוגלת בפנים וזויתית בחיצוניותה (בעלת צורה תלת-צלעית).
אמנים נשלחו מקונסטנטינופול כדי ליצור בפסיפסים את דיוקנאות יוסטיניאנוס ותאודורה המשתתפים בטקס סעודת הקודש אשר בה, כך מאמינים הנוצרים, הלחם והיין הופכים לגופו של ישו ולדמו, ומתחדש קרבנו על הצלב, כדי להציל את האנושות מהחטא הקדמון. במבט לכיוון האפסיס, משמאל, מוצג יוסטיניאנוס, מלווה בפמלייתו, מביא את הלחם, ומימין תאודורה מלווה בפמלייתה, מביאה את היין. לאמתו של דבר, רגליהם של יוסטיניאנוס ותאודורה אף פעם לא דרכו על אדמת רוונה.
יוסטיניאנוס רצה להפוך את כנסיית סן ויטלה לסמל שליטתו החוקית באיטליה, ולהפקדת האל בידיו את האימפריה הנוצרית. צורת המתומן שעליה מבוססת תוכנית הכנסייה, מסמלת את היום השמיני שבו קם ישו לתחיה. בקרב הפגאנים, המספר 8 שהוא המספר של האוקטבה המוסיקלית, סימל את ההרמוניה הקוסמית. כאן הוא מרמז על השלום האוניברסלי ועל האחדות שהושגה תחת שלטון יוסטיניאנוס, אחדות המגשימה את הסדר האלוהי עלי אדמות.
לסן ויטלה הייתה השפעה רבה על האדריכלות המערבית. נראה את השפעתה על תוכנית קפלת הארמון באאכן, כמאתיים חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר קרל הגדול. הזמין אמנים ביזנטיים שנרדפו בקונסטנטינופול על-ידי איקונוקלסטים לבצע בה את העבודה.
קונסטנטינופול
כנסיית הגיה סופיה
מכל מפעלי הבנייה של הקיסר יוסטיניאנוס, החשוב ביותר היה בניית כנסיית הגיה סופיה (Hagia Sophia, מילולית ביוונית: חכמה קדושה) שהוקדשה לחכמה הקדושה, חכמת ישו. הייתה זו הכנסייה הגדולה ביותר בעולם בזמנה. היא נהרסה ונבנתה מחדש פעמים אחדות. הכנסייה הראשונה של הגיה סופיה שהייתה כנסיית בזיליקה מקורה בעץ נבנתה על-ידי קונסטנטין, הוקדשה בשנת 360 לספירה, ונשרפה בשנת 404. היא נבנתה שוב בשנת 532 על-ידי אנתמיוס איש טראלס (Anthemius of Trales) שהיה מתמטיקאי ידוע, ואיזידורוס איש מילטוס (Isidorus of Milletus). שני אדריכלים אלה הגיעו מאזורים שבהם הייתה מסורת של בניית קמרונות וכיפות. על-פי המסורת, עשרת אלפים איש בפיקוחם של מאה, עסקו בהקמת המבנה המפואר ביותר באדריכלות הביזנטית.
8.17 כנסיית הגיה סופיה, תוכנית קרקע וחתך צד
בשנת 537, בטקס הקדשת כנסיית הגיה סופיה, יוסטיניאנוס צעד בתהלוכה משער ארמונו דרך האוגוסטאום (כיכר השוק) אל שער הכנסייה. עם צלב לפניהם, נכנסו הקיסר והפטריארך לאולם המבואה של הכנסייה. הקיסר צעד אל תוך המבנה לבדו לעבר דוכן המטיף שבו פרש את ידיו כלפי מעלה והכריז בהביטו על כיפת כנסיית הגיה סופיה: "השבח לאל שמצא אותנו ראויים להשלים את היצירה. ניצחתי אותך, שלמה!".
פולחן דתי שולב בכנסייה עם פולחן אימפריאלי. ביטוי לכך נמצא בימי חג שבהם נהגו הקיסר והפטריארך להיפגש בטקס מפואר, במרכז הכנסייה, מתחת לכיפה.
הכנסייה, על-פי ההיסטוריון פרוקופיוס שתיאר אותה זמן קצר אחרי השלמתה בשנת 537, מצטיינת ביופייה, בגודלה ובהרמוניה של ממדיה. אין בה הגזמה ואין גריעה. אפשר לומר, כך העיר, שהמקום אינו מואר על-ידי השמש מבחוץ, אלא קרני האור נוצרות מתוכה. עוד כתב פרוקופיוס על הגיה סופיה שבכל פעם שנכנסים לכנסייה כדי להתפלל, מבינים מיד שעבודה זו לא עוצבה בכוחו ובכשרונו של אדם, אלא בהשפעת אלוהים. וכך נפשו של המבקר נישאת אל אלוהים וצפה למעלה בחושבה שאין זה ייתכן שהוא רחוק, אלא ודאי אוהב לגור במקום זה שבו הוא עצמו בחר. אשר לכיפת הכנסייה, כתב פרוקופיוס שהיא תלויה בשמים על שרשרת זהב.
בניית הגיה סופיה שואבת השראתה מהמסורת הרומית ובמיוחד מהבזיליקה של קונסטנטין, מנמפאום מינרווה מדיקה ומהפנתאון. הפנתאון סיפק מודל מבני עיקרי ליוסטיניאנוס ולאדריכליו, כאשר תרגמו את הבטון הרומי ללבנים ביזנטיות. כנסיית הגיה סופיה מציגה איכות של שלמות, בשלבה מבנה בזיליקה עם מבנה מרכזני. היא נתפסה כמיקרוקוסמוס עם קרקע ושמים, וכהתגלמות חיי ישו על-פני האדמה.
הקיסרים הביזנטיים רצו ליצור העתק ארצי לירושלים השמימית. החלק העיקרי של הכנסייה, הכולל את הספינה המרכזית ואת הספינות הצדדיות, הוא בעל צורה הקרובה לריבוע (70X71.7 מטר). הכיפה (בקוטר 35 מטר) הנישאת לגובה 60 מטר מעל הרצפה בחלקה המרכזי של הספינה המרכזית שצורתו ריבוע, יוצרת אשליה של כיפת השמים. פנים הכיפה על-פי פרוקופיוס, היה מצופה זהב טהור והוסיף לפארה וליופייה של הכנסייה. אשר לחיצוניותה של הכנסייה כתב פרוקופיוס שהיא נישאת מעל סביבתה ומקשטת את העיר.
את הכנסייה קידם במקור אטריום מוקף בפורטיקו, אשר במרכזו היה כיור משיש. הדלת המרכזית של האטריום הייתה מלכותית, ונשמרה לפמליה הקיסרית. אל הכנסייה מוביל נרתקס חיצוני, אשר לו חמש דלתות שדרכן נכנסים לנרתקס פנימי. תשע דלתות מובילות לחלק העיקרי של הבניין. הדלת המרכזית הגדולה מובילה אל ספינה מרכזית בצורת אליפסה, שמשני עבריה ספינות צדדיות שהן צרות מאוד יחסית לספינה המרכזית. לכל ספינה צדדית גלריה שנועדה לנשים. חלק מהגלריה הדרומית נועד לקיסרית ולנשות החצר.
בכל אחד מקודקודי הריבוע המרכזי שבספינה המרכזית, אומנה מסיבית. אומנות אלה נושאות קשתות התומכות בכיפה גדולה, באמצעות פנדנטיבים. הכיפה כאן היא אלמנט חדש באדריכלות הכנסיות. היא מונחת בדיוק במרכז הספינה המרכזית, וגודלה עצום. האור החודר אל החלל הפנימי של הכנסייה, דרך ארבעים החלונות אשר בבסיס הכיפה, יוצר אשליה שהכיפה תלויה, באופן מסתורי, מעל פנים הכנסייה. לאווירת המיסטית מוסיף הקונטרסט בין החלל המרכזי המואר, ובין הספינות הצדדיות האפלוליות. הצורה המקורית של החלונות במבנה המקורי, נותרה בלתי ידועה, אך ניתן לשער שהמבנה היה דומה לנוכחי.
לצדי הכיפה המרכזית, חצאי כיפות, ממזרח וממערב, שקוטרן כקוטר הכיפה המרכזית. אלה מספקות תמיכה חלקית לכיפה המרכזית. כל אחד מחצאי כיפות אלה, נפתח אל שלוש גומחות על שטח בצורת חצי עיגול, מוטיב השאוּל מכנסיית סן ויטלה. לתמיכה בכיפה, נדרשה תמיכה גם מצפון ומדרום. זו מופיעה בכל אחד מצדדים אלה בצורת קשת-תומכת גדולה, הנישאת מעל קולונדה של גלריה המכילה בתוכה טימפנון עם חלונות. משקל הכיפה יוצר לחץ שווה לכל הכיוונים. לקשתות התומכות יש כוח התנגדות קטן יותר מאשר לחצאי הכיפות. כדי להקטין את משקל הכיפה, השתמשו לבנייתה באדמה לבנה וספוגית קלה מאוד אשר הובאה מרודוס.
חוקרים מציינים שמהירות הבנייה גרמה לעיוותים גדולים במבנה, שנוצרו כתוצאה מהעובדה שלא היה די זמן למלט להתחבר לאומנות המסיביות, לפני שהעמיסו עליהן את הקשתות הגדולות. האומנות העיקריות אינן עשויות מלבנים וממלט, אלא, כאמור, מאבן, לפחות עד קומת הגלריה. עיוותים התגלו באומנות הראשיות בטרם הושלמו הקשתות, והאדריכלים המבוהלים מהרו לחזק את תומכות הלבנים הכבדות מצפון ומדרום.
פנים הכנסייה התמלא בפאר האמנות הביזנטית. האומנות צופו בשיש יקר, בפרופיר ובשיש ירוק עתיק (Verde Antique). הקירות צופו בשיש בצבעים שונים. הכיפות, הקמרונות והקשתות קושטו בפסיפסי זכוכית צבועה שבהם תוארו ישו, שישה כרובים, קדושים, שליחים ומלאכים על רקע זהב. המזבח הקדוש היה מצופה זהב ואבנים טובות. לוחות שיש הובאו מיוון ומחופי האוקיינוס האטלנטי בצרפת. יוסטיניאנוס פיקח לעתים קרובות על העבודה, ואנתמיוס הסביר לו את העיצובים.
חומר הבנייה העיקרי בהגיה סופיה הוא לבנים, אך האומנות המסיביות התומכות בכיפה בנויות באבן. קיים קונטרסט בין המראה החיצוני המסיבי, ובין תחושת ביטול החומר בתוך המבנה, אלמנט החוזר בכנסיות רבות מתקופת הנצרות המוקדמת.
בשנים 558-562 נבנתה הכנסייה מחדש אחרי שקרסה בה הכיפה בדצמבר 557, כתוצאה מרעידת אדמה. האדריכל היה איזידור הצעיר, האחיין של איזידורוס ממילטוס. הוא הגדיל את ממדי האומנות התומכות, דבר שאפשר את עמידת הכנסייה על תלה עד ימינו. על-פי הכרוניקות של תאופנס (Theophanes) המוודה (שמת בשנת 818), אומנות חדשות הוקמו כדי לתמוך בכיפה שנישאה לגובה רב ב-6.5 מטר בקירוב מגובהה המקורי.
לימוד מפורט של בניית הגיה סופיה מגלה פתרונות מקוריים וחדשניים, ומדע מעמיק של אדריכלים גאונים. הממדים האדירים של הכנסייה, משקפים נטייה למונומנטליות רומית ואסייתית גם יחד, ומתאימים לממדים העצומים של קיסרות יוסטיניאנוס.
מחקרים מהשנים האחרונות, גילו כי מחרוזת החלונות היוצרת רושם של כיפה "תלויה", היא שיטה טובה למניעת סדקים אורכיים.
שפע הזהב שהיה בכנסיות הביזנטיות, לא שרד. על-פי עדויות מהתקופה הביזנטית, השליטים בתחילת המאה השביעית, השתמשו בכסף ובזהב, ויצקו מטבעות כדי לממן את הדיפת פלישת הפרסים לאסיה הקטנה. תופעות כאלה, חזרו במאות ה-11 וה-13.
הגיה סופיה הציגה חידושיים אדריכליים רבים. בעוד כיפת הפנתאון נשענת על קירות מתמשכים עם גומחות בתוכם, בהגיה סופיה ארבע קשתות גדולות, ארבעה פנדנטיבים עם ארבע אומנות מסיביות, קירות טימפנון וחצאי כיפות נושאים את הכיפה. השילוב של הטימפנה (רבים של טמפנון) הקדוחים, עם החלונות הרבים בכיפה (שהיו, במקור, גדולים, במידה רבה, מהחלונות הנוכחיים) שהחדירו אור ישיר אל החלל הפנימי של הכנסייה, אף פעם לא נוסה לפני כן, ומהווה אחד ההישגים הגדולים של אדריכלות התקופה.
כנסיית הגיה סופיה שימשה כסמל לעוצמת שלטונו וליוקרתו של יוסטיניאנוס בעיר הבירה. היא שיקפה, כפי ששיקף הפנתאון בזמנו, אימפריה בשיא גדולתה, וקיסר (יוסטיניאנוס) שקידם את אמנות הבנייה להישגים חדשים.
כנסיית הגיה סופיה המציינת נקודת שיא באמנות הביזנטית, הייתה למודל לכנסיות ביזנטיות שנבנו אחריה ונחשבת לאחת מיצירות המופת בתולדות האדריכלות.
ב-1453, התורכים שכבשו את קונסטנטינופול הפכו את הכנסייה למסגד שנוספו לו מינרטים.
ונציה
במשך המאה ה-11, העיר ונציה הייתה למרכז מסחר המקשר בין מזרח ומערב והיה לה קשר קרוב ביותר לבירת האימפריה הביזנטית, קונסטנטינופול. כתוצאה מעושרה ומשאיפותיה האמנותיות, התפתח בה סגנון אדריכלות המשלב אופי ביזנטי עם מערבי. בתקופה זו הבונים הוונציאנים הושפעו יותר מהבונים הביזנטיים מאשר מהבנייה החדשה במערב.
כנסיית סן מרקו
כנסיית סן מרקו בונציה (מ-1063) הייתה במקור קפלה של ארמון הדוכס, והפכה לבניין המרכזי בעיר. זוהי כנסייה גדולה ומפוארת המשלבת אלמנטים ממקורות שונים ומתקופות שונות, בהרמוניה מושלמת.
8.18 כנסיית סן מרקו בונציה – פנים, תוכנית קרקע וכיכר סן מרקו
בתוכנית כנסיית סן מרקו ניכרת השפעת כנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול, שהוקמה על-ידי יוסטיניאנוס בתחילת שלטונו (במקום כנסייה שנבנתה על-ידי קונסטנטין) ואשר לה תוכנית מרכזנית בצורת צלב יווני עם כיפות. השפעה כזו ניכרה כנראה כבר בכנסייה אשר נבנתה בשנת 830 בקירוב במקום הימצאותה של כנסיית סן מרקו הנוכחית, ושמשה כקתדרלה וככנסיית ארמון הדוכס הממוקם מדרום לכנסייה.
לתוכנית הקרקע של כנסיית סן מרקו צורת צלב יווני. כיפות נישאות מעל כל אחת מזרועות הצלב, ומעל ריבוע התצלובת. הכיפה שמעל ריבוע התצלובת היא הגדולה ביותר. החלל הפנימי הגדול, המפורסם בפסיפסים שבו, מעיד שהוא לא נועד לקהילה קטנה, אלא לקהל גדול של אנשים. לבית המקהלה, שלושה אפסיסים אשר בכל אחד מהם גומחות פנימיות. הכיפה המרכזית מופרדת מכל אחת מהכיפות האחרות על-ידי קמרון חבית צר שאליו מתחברות אומנות הכיפה. מתחת לקמרון נמצאת קומת גלריה. רצפת הכנסייה עשויה פסיפס משיש. הקירות, בחלקם התחתון מציגים, אף הם, שיש ססגוני.
הכיפות המקוריות של הכנסייה שנבנו מלבנים, כוסו מאוחר יותר בגגות גבוהים יותר עם פרופיל בצורת בצל המשווה לכנסייה מראה "אקזוטי". המבנה העיקרי של הכנסייה, כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא ברובו מהמאה ה-11. החזית והפורטיקו של הכנסייה נוספו במאה ה-15. הפסיפסים מזכוכית ונציאנית ומזכוכית ביזנטית, בוצעו בתקופות שונות: חלקם במאות ה-10, ה-11, וה-12, וחלקם במאה ה-16.
מגדל הפעמונים של הכנסייה, שנבנה בין השנים 874-1150, הגיע לגובה 91 מטר. הוא נבנה מחדש לאחר שקרס ב-1902.
אדריכלות קארולינגית
רקע היסטורי
לאחר נפילת הקיסרות הרומית במערב כתוצאה מלחץ פולשים במאה החמישית, השלטון באמפריה המזרחית עבר ליוונים, ויוונית הייתה לשפה הרשמית. הודות לכוח צבאי וכלכלי, קונסטנטינופול שרדה אלף שנים למרות מהפכות, מלחמות ומחלוקות דת. במערב האימפריה שלטו מלכים גרמניים שהיו מפקדי צבא בשרות הקיסר של מזרח האימפריה. זה היה המצב התאורטי, אך למעשה אדמות שהיוו חלק מהאימפריה הרומית עברו לידי סדרת ממלכות גרמניות: פרנקים שלטו בצרפת, ויזיגותים בספרד, ונדלים בצפון אפריקה, ואוסטרוגותים באיטליה.
החזקה שבין הממלכות האלה הייתה ממלכת הפרנקים שהקים קלוביס (Clovis) (466-511) מלך הפרנקים (בשנים 511-481) הראשון בשושלת המרובינגית. באמצע המאה החמישית, הפרנקים היו שבטים טבטוניים מפורדים שישבו על גדות הריינוס. קלוביס איחד אותם, ובשנת 486 השתלטו בהנהגתו על השטחים שבין נהרות הסיין והלואר שבצרפת, אשר היו תחת שלטון רומי. אחרי הפלישות הברבריות, צמחה חברה חדשה במערב, עם אצולה חדשה. הכיבושים הגרמניים הביאו למעבר מתרבות של שבטים למונרכיה אבסוליטית.
לאחר שקלוביס התחתן עם קלוטילדה (Clotilde) הנוצרית וקיבל את דתה, ולאחר הטבלתו לנצרות, הקים כנסיות ומנזרים והשלי הרומית חיזקה את כוחה של הכנסייה נגד האריאנים שנחשבו כופרים.
את הממלכה שהקים, חילק קלוביס בין ארבעת בניו, וכך גרם לפירוד ולמריבות. אחדות צרפת נשמרה על-ידי סוכני הארמון המרובינגי שהיו למושליה האמיתיים של צרפת. אחד הסוכנים האלה שהיה למלך הפרנקים, הוא קרל (Carl) מרטל (Martel, מילולית: פטיש) (שלט בשנים 714-741) שהתקיף את אקוויטניה, אלמניה ובווריה, הדף את התפשטות המוסלמים מכיוון ספרד בשנת 732 ליד העיר טור, והציל את אירופה המערבית משלטון הערבים שכבשו את ספרד (711-713). תחת שלטונו אוחדה הממלכה הפרנקית וחוזקה.
בנו של קרל מרטל, פפין (Pepin) השלישי המכונה "הקצר" (שלט בשנים741-768), חידש את האחדות הפרנקית וחיזק את הקשר בין המיסיונרים הבנדיקטינים ובין ההתרחבות הפרנקית. הוא נמשח למלך על-ידי הכנסייה בשנת 751 ומסר לאפיפיור את אדמות החוף האיטלקי לרבות רוונה. מאז, הייתה תביעה מתמדת של האפיפיורות לשלטון חילוני.
פפין הקצר איחד את אדמות צרפת ובנה את מרכז ממלכתו בבלגיה ובאזורי הריין. לפני שמת בשנת 768, חילק את ממלכתו בין בניו, קרלומן (Carloman) וקרל, כפי שהיה מקובל בקרב הפרנקים. קרלומן מת בשנת 771, והממלכה עברה כולה לידי קרל המוכר יותר בשם קרל הגדול.
קרל הגדול (742-814) ששלט בשנים 814-768 היה אחד השליטים החשובים ביותר בתולדות ימי הביניים. הוא איחד את אירופה וקבע את רומא ואת אאכן (היא אקס-לה-שפל, בצרפתית) שנחשבה ל"רומא של הצפון", כבירותיה הרשמיות של קיסרותו שכללה חלק גדול ממרכז אירופה ואת צפון איטליה. בקיסרות שהקים, ראה את התחדשות הקיסרות הרומית (Renovatio ImperioRomanorum). הוא קידם את החינוך במנזרים (הוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב) שהיו למרכזים של תרבות ועודדו את הספרות והאמנות.
בשנת 800 הכתיר האפיפיור את קרל הגדול לקיסר הרומים. הכוח החילוני של המרובינגים היה לתאוקרטיה, והקיסר הפך למגן הנצרות. שיתוף הפעולה בין הכנסייה ובין המדינה התחזק.
השליטים הקרולינגים הרחיבו את השלטון הפרנקי אל רחבי מערב אירופה (לא כולל ספרד המוסלמית), והביאו שקט וביטחון אחרי תקופה ארוכה של חוסר ביטחון שנבע מפלישות השבטים הגרמנים במאה החמישית.
תפיסת האדריכלות הקרולינגית
כאשר מדברים על אדריכלות קרולינגית מתכוונים לאדריכלות בתחומי שלטונו של קרל הגדול בין השנים 750-850. בתקופה זו אין מדובר באדריכלות גרמנית או צרפתית, אלא באדריכלות קרולינגית משותפת. שני הלאומים האלה עדיין לא הופרדו.
עם הופעת האימפריה הקרולינגית נולדה תרבות חדשה במערב, תרבות המכונה "רנסנס קרולינגי" שאופיה משקף את המצב הפוליטי – רנובציו(Renovatio) – לידה מחדש של התרבות הרומית עם דגש על קונסטנטין הגדול, הקיסר הנוצרי הראשון. קרל הגדול נתפס כ"קונסטנטין החדש".
האדריכלות הקרולינגית הושפעה מהאדריכלות הרומית, אך פיתחה גם מאפיינים משלה אשר בישרו את האדריכלות הרומנסקית וציינו התחלת מסורת אדריכלות ימי ביניימית מערבית.
לכנסיות הקרולינגיות היו קירות עבים מאוד. החלונות היו קטנים, ומעט אור חדר דרכם. חידוש בולט באדריכלות הקרולינגית היה ה"ווסטוורק" (מילולית:עבודת המערב). חזית מונומנטלית עם זוג מגדלים, בדרך כלל בצד המערבי של הכנסייה. בתקופה הקרולינגית המאוחרת היו לעתים ארבעה מגדלים שכולם היוו חלק בלתי נפרד מהמבנה, שניים בחזית ושנים בפינות הטרנספט. בגרמניה, ממדיהם של מגדלים אלה שהיו עגולים, נטו להיות קטנים יותר מאשר במקומות אחרים.
בתקופה זו, כמו באדריכלות הנצרות המוקדמת, מיוחסת חשיבות רבה לסמלים שנועדו לפאר את האל ואת הקיסר, כפי שנראה בקפלה המלכותית באאכן.
שתי תופעות, המנזרים שהתבססו על כלליו של בנדיקטוס הקדוש, ופולחן הקדושים שהתבטא בעלייה לרגל, השפיעו במידה רבה על אדריכלות הכנסיות בתקופה הקרולינגית ובתקופות שבאו בעקבותיה. כדי להבין את התפתחות האדריכלות מאז התקופה הקרולינגית, חשוב להכיר תופעות אלה שאליהן אתייחס בצורה מפורטת בהמשך. אחד המבנים המרשימים ששרדו מהאדריכלות הקרולינגית הוא הקפלה המלכותית באאכן.
אנשים נשלחו על-ידי קארל הגדול למנזר מונטה קסינו (Monte Cassino) שליד נפולי, כדי שיעתיקו את כללי המנזר הבנדיקטיני ויביאו אותם אליו לאאכן. עובדה זו מסבירה את היצמדות תוכניות המנזרים הקרולינגיים לכללים הבנדיקטיניים.
הכרתנו את האדריכלות הקרולינגית היא מוגבלת כי רוב המונומנטים שלה נהרסו. למרבה הצער, רוב הכנסיות הקרולינגיות לא שרדו. הקתדרלות סן דני((St. Denis וריימס ((Reim שבצרפת, ניצבות היום על שרידי כנסיות קרולינגיות.
הקפלה הפלאטינית באאכן
הקפלה הפלאטינית (789-794) שהיוותה חלק מארמונו של קארל הגדול באאכן, תוכננה על-ידי אודו ממץ (Odo of Metz) לשמש ככנסיית הארמון וכמאוזוליאום. איינהרד (Einhard), הביוגרף הגמד של קרל הגדול, השגיח על עבודות הבנייה בארמון מאז שנת 791. בשנת 805 הוקדשה הקפלה על-ידי האפיפיור לאו (Leo) השלישי, לכבוד המשיח ולכבוד אם האלוהים.
8.19 פנים קפלת הארמון באאכן
איינהרד, בספרו "חיי קרל הגדול" (Vita Caroli Magni), משנת 820 בקירוב, ונוטקר בלבולוס (Notker Balbulus) בספרו על חיי קרל הגדול משנת 980 בקירוב, מדגישים את חשיבות הארמון באאכן לבני התקופה, למרות שהיה אחד מ-14 מערכי ארמונות שבנה קרל הגדול. מתוך שלושה הארמונות שהועדפו על-ידי קרל הגדול, את הארמון באינגלהיים (Ingelheim) העדיף על-פני כולם.
מבנה הקפלה הפלטינית באאכן משלב מראה חדש ומקורי עם אדריכלות אימפריאלית ששורשיה נעוצים באימפריה הרומית מתקופת קונסטנטין ומתקופת יוסטיניאנוס. לצורך ביצוע עבודת הבנייה, הובאו בעלי מלאכה מכל רחבי האימפריה.
קפלת הארמון היוותה חלק ממערך מבנים ובהם: אולם קהל ששימש גם כאולם אוכל, בית שער, מעבר עילי שחיבר את האלמנטים האלה, ומרחצאות. הארמון כונה בזמנו לטרן (Lateran) – שם המתקשר למערך מבני האפיפיורות ברומא.
קרל הגדול רצה שהקפלה שלו תדמה לקפלות האימפריאליות, כדוגמת כנסיית סן ויטלה ברוונה מהמאה השישית, אשר ללא ספק הייתה מקור השראה לבוני הקפלה באאכן. החלל המרכזי של קפלת הארמון, מוגדר על-ידי שמונה אומנות מסיביות הנושאות כיפה אשר לה שמונה פינות. לאמבולטוריום המקיף את החלל המרכזי שמעליו גלריה, 16 צלעות שוות. שלוש הקומות של המבנה, הן למעשה שתיים. הקומה השנייה גבוהה מאוד ונראית כשתי קומות. התחושה היא של שאיפה לגובה. הגובה הוא אכן עצום (30.9 מטר). במשך תקופה ארוכה קפלה זו הייתה המבנה הגבוה ביותר שנבנה באבן בגרמניה.
הקפלה הייתה מקודמת בווסטוורק שלפניו היה אטריום גדול (שלא שרד) עם מקום ל-7,000 איש בקירוב. משני צדי הקפלה המרכזית היו שתי קפלות קטנות שיצרו מעין רעיון של טרנספט. קפלות אלה לא היו קשורות למבנה המרכזני.
אודו (Odo) ממץ בנה את הקפלה במידות מקודשות. גובה הכנסייה, על-פי מידות קרולינגיות, היה 48 רגל. היקפה, 144 רגל (12X12 רגל), מתבסס על האפוקליפסה של יוחנן "וַיֽמוֹד קומתה 144 איש". המידה 144 היא היקף ירושלים השמימית. צורת המתומן, בסימבוליזם של המספרים, מקשרת בין מעגל המייצג את השמימי, ובין ריבוע המייצג את הארצי. המספר שמונה, כפי שראינו כבר בכנסיות הנצרות המוקדמת ובבתי הטבילה, מסמל את הנצחיות.
כמו בכנסיית סן ויטלה, באאכן, האמבולטוריום זוויתי, ולו שתי קומות שהעליונה בהן היא קומת גלריה. ברוונה האומנות דקות יותר, ולכן מעבירות תחושת קלילות, לעומת תחושת המסיביות בקפלה הפלטינית. כנסיית סן ויטלה היא מזערית בממדיה לעומת קפלת הארמון באאכן. כמו כן, הקפלה באאכן חשוכה, וחסר בה האור החודר לכנסיות הביזנטיות.
סן ויטלה אינה מקור ההשראה היחיד לקפלה באאכן. מקור השראה נוסף הוא כנסיית סרגיוס ובכחוס בקונסטנטינופול שנבנתה על-ידי הקיסר יוסטיניאנוס בשנת 520 בקירוב כחלק ממערך מגורי יוסטיניאנוס לפני שהיה לקיסר. גם בכנסיית סרגיוס ובבכחוס אנו מוצאים מבנה מתומן עם שמונה פינות, אך המתומן החסום בריבוע, שסביבו אכסדרות חצי עגולות ומלבניות לסרוגין, יוצר אמבולטוריום בצורה שונה לחלוטין. מעל הקומה הראשונה, קומת גלריה. הנקודה החשובה ביותר המקשרת בין כנסיית סרגיוס ובכחוס בקונסטנטינופול ובין הקפלה באאכן, היא העובדה ששתי הכנסיות האלה הן קפלות ארמון.
הקירות המסיביים של הקפלה הפלאטינית נבנו באבן, עם חלונות קטנים, כדי לתמוך בכיפת האבן הכבדה. האסתטיקה והמבנה של הקפלה הפלטינית דומים לתקדימים הרומיים שלה, אך במקום השימוש בבטון לבנייה, נעשה כאן שימוש באבנים גדולות ומסיביות, המבשר את הבנייה הרומנסקית.
המלכים הקרולינגים ראו עצמם כיורשי המלכים דוד ושלמה. במבט מן האפסיס שבמזרח לעבר מערב הכנסייה, ניתן לראות את כס השיש שעליו ישב קרל הגדול. מגובה הגלריה לקח חלק בפולחן הדתי, כמו הקיסרים הרומיים שראה עצמו כממשיכם. הכס הבנוי על-פי כס שלמה המלך, עם שש מדרגות (מלכים א', י',19), שימש להכתרתם של 32 קיסרים קדושים בין השנים936-1531.
העמודים היפים בגלריות של הקפלה מקורם בארמון תאודוריק ברוונה. בפקודת קרל הגדול הם הוסרו ממקומם והובאו לאאכן.
בתקופה הגותית, בית המקהלה הוחלף במבנה גותי ונוספו קפלות אחדות לקפלה המלכותית. הפסיפסים על רקע הזהב בוצעו ב-1882. ב-1902 נוספו ציפויי שיש ופסיפסים.
שער המנזר בלורש
מונומנט אחר המציג שריד מפאר התקופה הקרולינגית, הוא שער לורש Lorch)) הנמצא בחצר המקדימה של אחד המנזרים החשובים באירופה בתקופת האימפריה, המנזר בלורש (לא הרחק מדארמשטאט) שנהרס. המנזר הראשון בלורש שיסודותיו הונחו בשנת 763, כלל כנסייה ומנזר עם קלויסטר שהיה מוקף בחדרי הנזירים. עשר שנים מאוחר יותר, נבנתה כנסייה במרחקכ-600 מטר מהראשונה, אשר הוקדשה בשנת 774.
לבניית השער בלורש (משנת 800) התאחדו שלושה סגנונות בנייה: הסגנון הקלאסי, הסגנון הביזנטי והסגנון הנורדי. מבנה השער נראה כשער ניצחון למלך קרל (לפני שהיה לקיסר). הארקדות הגדולות שלו נשענות על אומנות. המבנה אמנם מזכיר שער ניצחון, אך הוא שונה משערי הניצחון הרומיים. בניגוד למונומנטים העתיקים שבהם הודגשה הקשת המרכזית, בלורש שלוש הקשתות שוות בגובהן ובאורכן.
לאומנות השער, צמודים חצאי עמודים (עמודים החצויים לאורכם). בקומה השנייה, פילאסטרים הנושאים קשתות בצורת V הפוך. לבנים לבנות ואדומות מופיעות לסירוגין. ניתן להבחין בשלושה דגמים בסידור הלבנים: דגם לוח שחמט, דגם יהלום, המזכיר את האופוס רטיקולטום (דגם יהלום) הרומי, ודגמי משושים.
פני שטח הקיר, המכוסים בלוחות צבעוניים, מקורם ביזנטי. אפריז המשולשים בקומה העליונה והקשתות המשולשות, מקורם במסורת נורדית. האלמנטים העתיקים שבהם ניתן להבחין בשער המנזר בלורש, מלבד מבנה שער הניצחון ודגם האופוס רטיקולטום, הם: קולונדה הנושאת כרכוב, אומנות הנושאות קשתות, פילאסטרים מחורצים, צורת בסיסי העמודים, וצורת הכותרות.
8.20 השער בלורש
השער בלורש עשוי כולו מאבן. זו עובדה משמעותית בארץ שבה בנו כמעט הכל בעץ. השער ביעודו כשער המנזר, מזכיר את הפרופיליאה – השער היווני הקלאסי למתחם המקודש.
הרנסנס הקרולינגי, הטרנסלציו (Translatio) והרנובציו (Renovatio) – העברת הכוח השלטוני והחייאתה של האימפריה הרומית, מוצאים את ביטויים המובהק בשער בלורש.
בפנים מבנה השער, בחלקו העליון, נמצא אולם גדול באורך 10 מטר וברוחב 7 מטר, ששימש כנראה לקבלת פני הקיסר. ייתכן שמייסד המנזר היה גר במקום כפי שהיה מקובל. ידוע שבריימס הבישוף גר מעל אחד השערים של העיר.
המנזרים הבנדיקטיניים
הנזירוּת אשר מקורה במזרח, לא הגיעה למערב, אלא בתחילת המאה החמישית. התופעה החלה כאשר נוצרים רבים נמלטו למדבר משלטונו הרודף של הקיסר דיוקלטיאנוס כדי ליצור קשר עם האל.
הנזיר הנוצרי הראשון היה אנטוניוס הקדוש (251-356) שפרש למדבר בגיל 15 וחי בו בבדידות ובפרישות. בגיל 20 ייסד את מוסד הנזירות בארגנו את חיי הנזירים שהתקבצו סביבו. כבר בתקופה זו פותחו כללים של חיי מנזר שאותם כתב פקומיוס (Pachomius) (290-346). על-פי כלליו, היה על הנזירים לחיות בבקתות מבודדות, להתאסף כדי לאכול יחד, אך להמנע מדיבורים. מנזרים הופיעו באופן ספורדי בפרובנס שבצרפת ובאזורים רחוקים, כמו אירלנד וסקוטלנד.
במאה השישית הנזיר בנדיקטוס הקדוש (480-550) הפך את מוסד הנזירות לפופולרי ברחבי העולם. הוא קיבץ את תלמידיו במנזר מונטה קסינו (MonteCassino) שליד נפולי, אשר בו קיבלו עליהם חיים של עוני, צניעות וצייתנות. הכללים שחיבר בנדיקטוס הקדוש הכתיבו את אורח חיי הנזירים. המילה "מנזר" באנגלית היא monastery שפירושה המילולי "מקום לאנשים בודדים".
אחד הכללים המרכזיים של החיים במנזר, על-פי בנדיקטוס הקדוש, היה שילוב של תפילה עם עבודת כפיים (ora et labora). בטלה, לדעתו, היא אויב הנפש, לכן על הנזירים לעסוק בעבודת כפיים ובקריאה קדושה בזמנים קבועים. בנדיקטוס התייחס בכלליו גם לנושא קבלת האורחים ועולי הרגל. בעניין זה כתב שיש לקבל את כל האורחים כאילו היו ישו עצמו, כי ישו אמר: "עובר אורח הייתי ואספתם אותי" (מתי כ"ה, 35). יותר מכל, בנדיקטוס הדגיש שיש לכבד את משרתי האמונה ואת עולי-הרגל. הוא ציין שהאורחים מגיעים בשעות בלתי צפויות, אך אל להם להפריע לנזירים. כללים אלה שעל-פיהם התנהלו החיים במנזר, התוו גם את התוכנית האדריכלית שלו שביטויה המובהק ביותר נמצא בתוכנית מנזר סן גלן שבשווייץ (שנת 820 בקירוב) (שבו אדון בפרק נפרד בהמשך).
הנזירוּת נחשבה לאידיאל החיים הנוצריים. כל הבונה מנזר נחשב כמציב סולם לשמים ולגן עדן, והמנזר עצמו נתפס כדרך הקצרה ביותר לגן עדן.
הנזירים במנזר הבנדיקטיני עסקו בעיקר בעבודה ובלימודים. הם עסקו בכתיבה ובהעתקה של כתבים. העתקת ספרים נחשבה לפולחן קדוש ולאמצעי של הטפה. כאן היו הספריות היחידות, וכאן פעלו גם בתי הספר היחידים. לבתי הספר של המנזרים הגיעו ילדים שהוריהם הועידו להם חיים של נזירוּת. את התרבות העתיקה אשר המשיכה להתקיים, ניתן לזקוף לזכות הנזירים.
הנזירים הבנדיקטינים ייחסו חשיבות רבה לשתיקה, כי כך יכולים היו לשמוע את דבר האל. לצד עבודת הפולחן הדתי, עסקו בחקלאות וניהלו את המנזר כמשק אוטרקי. לכל מנזר הייתה כנסיית מנזר. המנזרים הגדולים ביותר, וכנסיות המנזרים האלה שנקראו "אבי" (Abbey), נוהלו (כל אחת מהן) על-ידי "אבוט" (Abbot) – נזיר שנבחר על-ידי הנזירים לאב המנזר וקיבל את אישור הבישוף למינוי.
סמכות המנזרים היוותה איום על סמכות הבישוף שהיה ליריבם הטבעי. יש להבחין בין כנסיית מנזר ובין כנסייה שהיא קתדרלה. קתדרלה (בלטינית: "כיסא") היא כנסייה שבה נמצא כס הבישוף.
לעתים קרובות, מנזרים שימשו כמוסדות להפצת הנצרות, ולעתים שימשו גם כבנקים לפקדונות, כאכסניות לעוברי אורח וכמרכזי חינוך, לימוד ואמנות. ידע רב על ימי הביניים הגיע אלינו מכרוניקות שכתבו נזירים.
מערך המנזר כלל מבנים ללינת הנזירים, חדר אוכל, מטבחים ומרתפים, חדר לקבלת אורחים מכובדים ומקום לינה לאורחים. שני האחרונים הופרדו ממבנה המנזר עצמו כדי שלא יפריעו לנזירים. כמו כן, היו בתחום מערך מבני המנזר: בית חולים, ספרייה ובית ספר.
בכל יום היו הנזירים נפגשים לדון בענייני המנזר. מפגש זה נקרא "צ'אפטר"(chapter) כי הוא נפתח בקריאת פרק (chapter באנגלית) מספר דתי, והחדר שהיה מוקדש למפגש זה נקרא "chapter house".
אלמנט בולט במנזר היה הקלויסטר (cloister), חצר מוקפת מבני פורטיקו שנועדה לפרישה ולהתבודדות. בקלויסטר יכולים היו הנזירים ללכת הלוך וחזור ולהרהר, חופשיים מהפרעות העולם החיצוני. כדי להרחיקם מחיי היום-יום, היו המנזרים אמורים להיות מוקפים בחומה. המילה "קלויסטר", מקורה במילה הלטינית "claustrum". "claudere", בלטינית, פירושו "לסגור". מבנה הקלויסטר שצורתו הייתה בדרך כלל קרובה לצורת ריבוע, קיבל השראתו מהאטריום בכנסיית הנצרות המוקדמת, והיה מקובל למקם אותו בצדה הדרומי של הכנסייה.
המסדר הבנדיקטיני השתרש ברחבי מערב אירופה, וכלל גם מנזרים לנזירות. תוך תקופה קצרה זכו המנזרים להערכה רבה בקרב הקהילות שהציפו אותם במתנות. כך היו המנזרים לבעלי קרקעות עשירים שהעסיקו וסלים, כפי שנהגו הלורדים. למרות שהכללים הבנדיקטיניים המקוריים הורו שעל הנזירים לבצע את עבודות הכפיים במו ידיהם, החוקים המתוקנים של מסדרים כדוגמת קלוני, יצרו חלוקה שעל פיה הנזירים התרכזו בלימודים ובפונקציות דתיות, בעוד שוסלים בצעו את עבודת הכפיים. כך, המנזר הפך למעין אחוזה פאודלית.
בהיותם חשופים לפולשים פורעים, רבים מהמנזרים נהרסו. כדי למנוע תופעות כאלה, המנזרים, נבנו לעתים קרובות במקומות המוגנים טבעית. כמו כן, זכו בהגנה של תושבים שבנו ערים סביבם ודאגו לשלומם.
פולחן השרידים הקדושים
אחת התופעות הדתיות שהשפיעו במידה רבה על צורת מבנה הכנסייה בתקופה הקרולינגית הייתה פולחן השרידים הקדושים (רליקיות). בתקופת הנצרות המוקדמת נבנו כנסיות הבזיליקה מעל קברי מרטירים. הנטייה לסגוד לקדושים ולשרידיהם החלה בימי הביניים המוקדמים והייתה לשיגעון. על השרידים הקדושים נמנו חלקי גוף של קדושים ושערותיהם. כמו כן נחשבו לשרידים קדושים גם חפצים כמו חלק מהצלב הקדוש, שבר מהאבן שעליה נשפך דם ישו, חלקים ממטה אהרון, פיסת בד משמלתה של מריה הקדושה וחלק מהחלון שדרכו עבר המלאך גבריאל בבואו לבשר למריה על הולדת בנה כבן האלוהים. שרידים כאלה נאספו מכל מקום ולעתים היה הדבר כרוך בהוצאות גבוהות ביותר. הם הפכו לסחורה יקרה העוברת לסוחר, דבר שהביא להתפתחות תעשייה מפותחת של שרידים מזויפים.
הלהיטות אחר שרידי הקדושים הביאה לפעמים לתופעות מגוחכות כמו זו שאירעה במאה החמישית כאשר "התגלו" שני ראשים של יוחנן המטביל. במאה ה-11 שני ראשים שלו "נמצאו" בקונסטנטינופול, בעוד ראש שלישי שלו "התגלה" בכנסיית סנט אנג'לי במרכז צרפת. גיברט נוג'נט (GuibertNogent) (שמת ב-1124) כתב שאזרחי קונסטנטינופול טוענים שבידם ראשו של יוחנן המטביל, בעוד הנזירים של סנט אנג'לי (St. Angeli) מאמינים שהוא בידם. נוג'נט ממשיך ותוהה אם יש דבר הבלותי יותר מההנחה שלקדוש שני ראשים.
לא הייתה דרך לוודא את האותנטיות של שרידי הקדושים וכך נוצרו מצבים אבסורדיים שבהם נתגלו שלושה ראשים של קדוש אחד. שרידי הקדושים נדרשו בימי הביניים כדי לקדש את הכנסייה. הם שימשו כבר בהקדשת הכנסיות הרומיות הראשונות. הוועידה השנייה בניקיאה (Nicaea) (שבצפון-מערב תורכיה של ימינו) שנערכה בשנת 787, עמדה על כך שייעשה שימוש בשרידי קדושים לצורך הקדשת כנסיות חדשות. כל כנסייה שהוקדשה ללא שרידי קדושים נדרשה לרכוש אותם בהקדם האפשרי.
בתקופת ריבוי העליות-לרגל, התעצם פולחן שרידי הקדושים ומצא את ביטויו באדריכלות. החידוש באדריכלות כתוצאה מפולחן הקדושים היה תוספת של קפלות לצדי האפסיס המרכזי, אשר בהן אוחסנו שרידי הקדושים. פתרון נוסף לאחסון שרידי הקדושים נמצא בכנסיות הקרולינגיות באפסיס שנוסף במערב הכנסייה, מול האפסיס המזרחי, העיקרי. הדוגמה המוקדמת לאפסיס כזה נמצאה בתוכנית מנזר סן גאלן. שינוי נוסף בתוכנית הכנסייה כתוצאה מפולחן שרידי הקדושים, היה יצירת המשך לספינות הצדדיות, כך שהן סובבות את האפסיס ויוצרות את האמבולטוריום. חידוש זה אפשר את תנועת המאמינים שהשרידים היו לגביהם מוקד התעניינות מיוחד. גם חידוש זה נראה בתוכנית כנסיית מנזר סן גאלן.
תוכנית מנזר סן גאלן
בספריית המנזר בסן גאלן (St. Gallen) שבשוויץ, נשמרה על קלף גדול באופן יוצא דופן (112.1X71.1 ס"מ), תוכנית של מנזר משנת 820. זהו כתב היד הגדול ביותר ששרד מתקופה זו. לא ברור אם זו תוכנית כנסייה ממשית או תוכנית אידאלית שיועדה לאתר של סן גאלן. לסרטוט תוכנית הקרקע, אשר ידיהם של שלושה אנשים כנראה רשמו אותה, צורפו מידות. מערך המבנים כולו הגיע, על-פי התוכנית, לממדים של 152X213 מ"ר בקירוב. הכנסייה מתוארת כמבנה באורך 61 מטר (על-פי התוכנית – 200 רגל), אך מידה זו אינה תואמת את המידות האחרות של הכנסייה. רוחב הספינה המרכזית כ-12 מטר (על-פי התוכנית – 40 רגל), ורוחב ספינה צדדית כ-6 מטר (על-פי התוכנית – 20 רגל). אורך הכנסייה על-פי רוחב הספינה המרכזית צריך היה להיות 91 מטר בקירוב (300 רגל) ולא 61 מטר כפי שנכתב בתוכנית. אין הסבר לאי-התאמה הזו.
8.21 תוכנית מנזר סן גאלן
תוכנית מנזר סן גאלן היא דוגמה למערך כולל של כנסיית מנזר מהמאה התשיעית. בתוכניתה בעלת הצורה האורתוגונלית (שבה קווים ישרים מאונכים זה לזה), היא מזכירה את תוכניות הערים הרומיות.
ארגון כנסיית המנזר וכל הבניינים והמתקנים אשר סביבה לקהילה המספקת את צרכיה העצמיים, מבטא את הכללים של בנדיקטוס הקדוש ששילבו פולחן דתי עם עבודת כפיים. מערך המבנים תוכנן תוך התחשבות בעובדה שעל הנזירים להיות מבודדים מעובדים שאינם נזירים ומהציבור הסובב אותם, ועם זאת להיות במגע עם סביבתם. המנזר שימש לקהילה כבית ספר, כבית חולים וכמקום תפילה. הוא סיפק שירותים תרבותיים ובריאותיים, והיה חיוני לסביבתו. בחלק המערבי של תוכנית המנזר, לפני הכניסה לכנסייה, היו: משק החי, דיר חזירים ופונקציות שנדרש בהן קשר עם הקהל שמחוץ למנזר.
במערך מבני המנזרים, כנסיית המנזר הייתה המבנה המפואר ביותר. בתוכנית מנזר סן גאלן לכנסיית המנזר אשר לה צורת בזיליקה, כניסה ראשית בצורת ווסטוורק עם זוג מגדלים עגולים. קיימות כניסות רבות לכנסייה אשר לה שני אפסיסים, אחד בקצה המזרחי, ושני בקצה המערבי. מעל ריבוע התצלובת נישא מגדל פעמונים. אלמנטים נוספים אשר ניתן להבחין בהם בתוכנית כנסיית מנזר סן גאלן הם הקפלות הקורנות מהאפסיס והאמבולטוריום המהווה המשך של הספינות הצדדיות, כפי שהזכרתי בפרק הדן בתופעת השרידים הקדושים.
מלבד כנסייה, מופיע בתוכנית מנזר סן גאלן מערך כולל של מבנים: קלויסטר, אולם אספות (House Chapter), מגורי אב המנזר, מגורי נזירים, בית הארחה, בתי ספר, ספרייה, מאפייה, מבשלת שיכר, מטבחים, מרתפי אחסון, סדנת נפח, סדנת צורף וסדנאות של בעלי-מלאכה אחרים, ברכת דגים, בוסתנים, גני פרי וירק, מטחנת דגן ועוד.
תוכנית סן גאלן נחשבת לתוכנית אידאלית למנזר גדול, הנתונה לשינויים על-פי התנאים והצרכים המקומיים. משתקפת בה העובדה שבימי הביניים, במאה התשיעית, המנזרים לא נבנו בערים. קהילת המנזר חיה כיחידה אוטרקית בעצמאות כלכלית, כמו מדינה קטנה.
מנזר סן ריקייה (ST. RIQUIER)
המקור החשוב ביותר שבאמצעותו ניתן ללמוד על אדריכלות המנזרים בתקופה הקרולינגית, הוא מנזר סן ריקייה (St. Riquier) (790-799) שנבנה בצפון-מזרח צרפת על-ידי אנגילברט (Angilbert) (שהיה המאהב של אחת מבנות קרל הגדול), ונחנך בשנת 799 בנוכחות הקיסר קרל הגדול עצמו.
8.22 סן ריקייה. תחריט מביבליוטק נסיונל פריז.
מבנה המנזר לא שרד, אך תחריט שהוא רפרודוקציה של רישום מהמאה ה-12, אשר הותווה ב-1612 על-פי כתב יד מימה"ב, מציג שחזור שלו. לתוכנית הקרקע של מערך מבני המנזר, צורה הקרובה לצורת משולש המתקשר לשילוש הקדוש ולשלוש הכנסיות הנמצאות במנזר. הכנסייה העיקרית הוקדשה לישו, לבתולה ולריקריוס (Riquarius, בצרפתית Riquier) שהיה לכומר לאחר שהציל חייהם של שני מסיונריים איריים מידיהם של תושבים פגאניים. השנייה הוקדשה לבתולה ולשליחים הקדושים, והשלישית הוקדשה לבנדיקטוס הקדוש. החצר שביניהן אינה מהווה קלויסטר של כנסייה, אלא מרחב הקרוב בצורתו לצורת משולש באורך כ-30 מטר.
הכנסייה העיקרית שהוקדשה לישו, למריה ולריקריוס, נבנתה על-ידי עובדים שהובאו מאיטליה במיוחד למטרה זו. זוהי כנסייה בתוכנית בזיליקה עם מגדלים רבים, ספינה מרכזית, טרנספט ואפסיס גדול במזרח. בחזית המערבית של הכנסייה נמצא החידוש של הכנסייה הקרולינגית – הווסטוורק שיצר מקום מקודש נוסף. השער המפואר מתאים לכניסת הקיסר לכנסייה. כאן גם נבנה מושב מיוחד לקיסר שממנו, בקומה השנייה, יכול היה לצפות בטקס שנערך במזרח. כך, יכול היה גם לנהל טקס משלו במערב. מרפסת אפשרה לו להביט במאמינים שהיו באטריום.
התפקיד העיקרי של הווסטוורק היה למשוך את תשומת הלב לעבר הקיסר או השליט, גם אם לא נכח אישית במקום. הווסטוורק ביטא את כוח המדינה ואת טבעו הקדוש ביותר של השליט. הוא ייצג את הקיסר כמגן הכנסייה. זה מסביר את מספרם הרב של מבני הווסטוורק בסכסוניה שנכבשה על-די קארל הגדול. מבני הווסטוורק מכריזים על זכותו של הקיסר לשלוט באזור.
לכנסיית הבתולה בסן ריקייה הייתה רוטונדה שקודמה במבנה מלבני. כיפתה קושטה בציורים ובפסיפסים. מדי יום התמקמו שלוש מקהלות הנזירים במרכז הכנסייה וכך נשמעה שירתם בכל המבנה.
באתר שבו היה ממוקם במקור מנזר סן ריקייה, נבנה מבנה בסגנון הגותי המאוחר. היום אין במקום זכר ליצירה הקרולינגית.
אדריכלות אוטונית
רקע היסטורי
לאחר מות קרל הגדול, עלה לשלטון בנו לואי החסיד (840-778) אשר ירש ממנו את הממלכה. כפי שכינויו מעיד עליו, לואי החסיד התעניין יותר בדת מאשר בקיסרות שאותה העביר לבניו. מלחמות אחים בתקופת שלטונו ערערו את אחדות מערב אירופה, אשר נוצרה על-ידי קודמיו. תחת שלטון ממשיכיו של קרל הגדול, התפצלה האימפריה הפרנקית לשלושה חלקים: החלק המערבי, המרכזי והמזרחי. כוח הקיסר נחלש, ותקופה חשוכה ורווית מלחמות הופיעה.
התפרקות הקיסרות של קרל הגדול ופלישת הויקינגים הביאו לפיתוח פאודליזם שנועד להגן על תושבי האחוזות. השפעת המלך ירדה, וגברה השפעת האצילים שבתחומי הממלכה. הפאודליזם התפשט בכל רחבי צרפת, וממנה לשאר מדינות מערב אירופה. המדינה נחלקה למחוזות שהיו עצמאיים כמעט לחלוטין. האציל היה מעניק לאביר אחוזה – "פאודום" (מכאן "פאודליזם").
במאות ה-9 וה-10 חלק גדול ממערב אירופה היה מחולק פוליטית לאחוזות פאודליות. המלך היה, תאורטית, בעל הקרקע, והבישוף או האציל ניהל את העבודה כדייר שחייב את שרותו לכתר בהגנה באמצעות האבירים שהיו אצילים לוחמים מקצועיים. יחד עם האדונים, האבירים החזיקו באחוזות מבוצרות. טירת האדון הגנה על התלויים בו ויצרה התנגדות להתקפות מבחוץ. את האדמה עיבדו צמיתים שלא היו חופשיים לנוע או להיות בעלי רכוש, ואשר נדרשו להעביר לאציל המקומי לפחות מחצית מיבול הקרקע שעיבדו, או לווסל שהיה חייב את חלקו בהגנה על האדון המקומי. מצב זה הביא להצטמצמות הערים ולהיעלמות של חלקן.
המערכת הפאודלית עזרה במידה מסוימת להגן על העמים בתקופה של מהומות. מוסד הנזירות שהתפתח בתקופה הפאודלית, סיפק תנאים של התבודדות מהעולם והבטחה לגאולה. הכנסייה עצמה קבלה אופי פאודלי וחדרו אליה גורמים חילוניים.
בצרפת המרכזים הפאודליים הגדולים היו: דוכסות בורגונדי, אקוויטניה, ברטני, נורמנדי, פלנדריה, קמפניה, אנז'ו ועוד. בתקופה זו לפחות מחצית משטחה של אירופה הייתה מכוסה ביערות. מרכזי החיים היו הטירה, הקתדרלה והמנזר. יישובים שכונו ערים, לא היו מורכבים אלא מבניין הממשל שהיה מוקף בתים שסביבם חומה.
החברה נחלקה לשלושה מעמדות: אנשי הכהונה, מעמד האצילים ומעמד העובדים. במילים אחרות: מתפללים, לוחמים ופועלים. אנשים חיו בכפרים קטנים סביב טירת האציל, ובשעת סכנה מצאו מקלט בין החומות. האחוזה הייתה יחידה שסיפקה את צרכיה העצמיים והתבססה על כלכלת חליפין, כמעט ללא שימוש בכספים.
המדינה, במובנה המוכר לנו היום, לא הייתה קיימת. בתי החולים ובתי הספר המעטים שהיו קיימים, נבנו ונוהלו על-ידי הכנסייה. השליט בנה ככל שעלה על רוחו. להנאתו, בנה בדרך כלל ארמונות שמהם יצא לצייד. כאשר בנה כנסייה, הוא עשה זאת בדרך כלל כדי לזכות במחילה, לבטא רגשות דתיים, להציג את עושרו, או לעשות תעמולה לשלטונו.
התקופה האוטונית מתקשרת לגרמניה תחת שלטון השליטים הסכסונים שהוכתרו כקיסרי האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 911 מת הנצר האחרון בשושלת הקרולינגית. בגרמניה נבחר בשנה זו קונראד (Conrad), דוכס פרנקוניה, למלך. שלא כפי שאירע בצרפת, כאן לא הביאה בחירה זו לשושלת ארוכה של מלכים.
לאחר מותו של קונרד בשנת 918, נבחר הנריך דוכס סכסוניה ולכשמת בשנת 936, נבחר אוטו ((Otto הראשון (912-973) מסכסוניה, המכונה אוטו הגדול, למלך גרמניה. כאשר ניסה להשתלט על המדינות הגרמניות האחרות, נתקל בהתנגדות חריפה של שליטיהן. ללא הצלחה ניסה לחקות את קרל הגדול. כשליש מאדמות גרמניה שבשליטת אוטו הראשון היו ברשות הכנסייה. כדי שתהיה לו השפעה עליהן, הקים הגמוניות חדשות רבות ומינה בהן את תומכיו ואת בני משפחתו. כך פיקח על הכנסות הכנסייה.
בשנת 962 הוכתר אוטו הראשון ברומא לקיסר הקיסרות הרומית הקדושה וזיהה עצמו עם הכנסייה הגרמנית. למרות ששלטונו היה מוגבל, ממשיכיו הוסיפו להחזיק בתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה. קיסרים אלה אף פעם לא הצליחו לאחד את גרמניה שהייתה מורכבת למעשה מדוכסויות עצמאיות רבות.
אוטו השני ששלט בשנים 973-983, ביקש לאחד את הגרמנים ואת האיטלקים למסע צלב נגד המוסלמים, אך לא הספיק לבצע את תוכניותיו אלה. אוטו השלישי (שלט בשנים 983-1002) שעלה לשלטון בגיל שלוש שנים, מת בגיל צעיר. אחריו שלט בן-דודו, המלך הנריך השני (שלט 1002-1024) שחיזק את כוח המלוכה בגרמניה. אחרי מותו של זה, נבחר קונרד השני (1024-1039). עם השושלת האוטונית החלה למעשה את ההיסטוריה הגרמנית.
הרבע הראשון של המאה ה-11 היווה נקודת מפנה בתולדות אירופה. המלך הנורבגי אולף (Olaf) השני (995 בקירוב – 1030) ששלט בשנים 1016-1028, ניצר את רוב הסקנדינבים, ובכך שם קץ לאיום הויקינגי. השבטים המגיארים, אף הם, קבלו על עצמם את הדת הנוצרית.
שרידי האדריכלות האוטונית
האדריכלות האוטונית הופיעה בגרמניה ובלומברדיה בתקופת שלטון השושלת האוטונית שבה גרמניה הייתה המובילה באירופה בתחום הפוליטי ובאמנות. העיר קלן נקשרה למשפחת הקיסר דרך הארכיבישוף שלה, ברונו (Bruno), אחיו של אוטו הראשון שייסד את המנזר הבנדקטיני במקום (בשנת 955) והותיר את רישומו בעיר באמצעות הכנסיות הרבות שבנה, ובנה מחדש. הכנסייה המועדפת על-ידו, סנט פנטלאון (Pantaleon .St) שהוקדשה למרטיר יווני – פנטלאון הקדוש, נבנתה החל משנת 964 והוקדשה בשנת 980. כנסייה זו הייתה למקום הקבורה של ברונו ושל אשת אוטו השני. השרידים היחידים מכנסייה זו אשר נשמרו בצורתם המקורית עד ימינו הם הווסטוורק המונומנטלי השואב השראתו ממבני הווסטוורק הקרולינגיים והמגדל מעל ריבוע התצלובת המערבי.
8.23 כנסיית סנט פנטלאון – הווסטוורק
בתקופת שלטון האוטונים, האדריכלות החלה לפרוח בכל מקום, אך מכל מפעלי הבנייה שלהם, נותרו שרידים בודדים. על מאפייני אדריכלות זו ניתן ללמוד משחזורה של כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים.
כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים
האדריכלות האוטונית הגיעה לשיאה בכנסיית המנזר הבנדיקטינית מיכאל הקדוש מהילדסהיים (Hildesheim) (1001-1033). הבישוף ברנווארד(Bernward), מדינאי, אמן והמורה של אוטו השלישי, הקים אותה והשתתף כנראה בתכנונה. אחרי שפרצה שרפה בכנסייה ב-1162, נדרשה עבודת שחזור. אז, שונתה צורת העמודים והכותרות, והכנסייה הוקדשה מחדש ב-1189. אחרי שינויים רבים שנעשו בה, ניזוקה הכנסייה מאוד בהתקפה אווירית ב-1945. כנסיית מיכאל הקדוש היום, היא רפליקה נאמנה עד כמה שניתן לכנסייה המקורית.
8.24 כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים, חוץ, פנים, תוכנית קרקע וחתך צד.
האדריכלות בכנסייה מבטאת נטייה לתוכנית קרקע מורכבת. הכנסייה מחולקת לסדרת יחידות נפרדות, חלוקה שתופיע מאוחר יותר בסגנון הרומנסקי. תוכנית הכנסייה עם שני אפסיסים, האפסיס המסורתי במזרח והאפסיס הנוסף במערב, ועם הכניסות הצדדיות, מזכירה את תוכנית מנזר סן גאלן. כאן הסימטריה של הבניין היא מרחיקת לכת. שני הטרנספטים זהים ויש בהם מגדלים בריבועי התצלובת. הפרופורציות הן הרמוניות בפנים ובחוץ. רוחב הספינה המרכזית שווה לרוחב כל אחד מהטרנספטים, ולאזור המפגש ביניהם, צורת ריבוע. פינות ריבוע זה מצוינות על-ידי אומנות המחוברות זו לזו באמצעות קשתות עגולות. בארקדות שבספינה המרכזית, בין כל שתי אומנות ניצבים שני עמודים. כך, אומנה וזוג עמודים מופיעים לסירוגין. השימוש הזה באלטרנציה, היה מועדף בסכסוניה בתקופת הרומנסק.
תקרת העץ השטוחה בספינה המרכזית, צוירה על-ידי ג'סבומס (Jessebooms) והושלמה במאה ה-13. מתחתיה, בספינה המרכזית, קומת תאורה הנישאת מעל קירות פשוטים וגבוהים שהיו מהמאפיינים הבולטים של האדריכלות האוטונית.
לחיצוניות הכנסייה מראה מסיבי, ופנימיותה מעודנת. ברנווארד אשר ביקר בצרפת ובאיטליה, הזמין חיקוי לעמוד טריאנוס שעוצב בברונזה בתבליטים לולייניים שבהן הוצגו תמונות מחיי ישו, ודלתות ברונזה שהציגו תמונות מכתבי הקודש. הוא ביקר ברומא ב-1001 עם אוטו השלישי, וגר תקופה מסוימת בארמונו, ליד כנסיית סנטה סבינה שהיו בה עדיין דלתות העץ עם התבליטים ששימשו כנראה מקור השראה לדלתות הברונזה בכנסייה בהילדסהיים. ברומא, ברנווארד קיבל כנראה גם את ההשראה לבנות את החיקוי לעמוד טריאנוס.
בכנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים החל השילוב של פיסול באדריכלות הכנסייה, המבשר את הפיסול האדריכלי בכנסיות הרומנסקיות. האמונה בתקופה זו הייתה חדורה בקרב המאמינים ולא היה עוד חשש מפסלים שאותם נהגו להרוס לפני המאה ה-11, כמייצגי אמונה פגאנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה