האדריכלות הרומית
רקע היסטוריעל-פי המסורת הרומית נקשרת היווסדותה של רומא לסיפורם של רֶמוּס(Remus) ואחיו התאום רוֹמוּלוּס (Romulus), שהופרדו מהוריהם כאשר היו עדיין תינוקות וגודלו על-ידי זאבה. כאשר בגרו הרג רומולוס את רמוס וייסד את העיר רומא ב-21 באפריל, בשנת 753 לפנה"ס.
מקובל לחלק את תולדות רומא לשלוש תקופות:
1. תקופת שלטון האטרוסקים – מהמאה התשיעית או השמינית לפנה"ס עד שנת 509 לפנה"ס.
2. תקופת הרפובליקה – בין השנים 509-27 לפנה"ס.
3. תקופת הקיסרות – בין השנים 27 לפנה"ס-393 לספירה.
ההיסטוריה של האטרוסקים ומוצאם לוטים בערפל. אין כתבים אטרוסקים שיעידו על מוצאם ועל אורחותיהם, אך ידוע שדתם הייתה מוקד חייהם. הרודוטוס כתב במאה החמישית לפנה"ס שהאטרוסקים הגיעו מאסיה הקטנה לאיטליה בגלל רעב ששרר באזורם. כיום נוטים החוקרים להסכים לכך. מחקרים קובעים שמוצאם בוִוילַאנוֹבַאנְס (Villanovans) שבאסיה הקטנה. במאה השביעית לפנה"ס החלו להופיע באזור זה ערים אטרוסקיות.
בשנים 700-600 לפנה"ס הייתה רומא גבעה חסרת משמעות בדרום אֶטְרוּרְיָה (היום טוסקנה) שנשלטה על-ידי מלכים אטרוסקים. כאשר נחלש השלטון האטרוסקי התמרדו נגדו הרומים, הפילו אותו והקימו את הרפובליקה הרומית. האצולה הנהיגה את העם הרומי בתחום המדיני והדתי. במאות השנים הבאות, התחזקה רומא ואיחדה את כל איטליה, תוך שהיא משתלטת עליה בשלבים.
מיקומה הגאוגרפי של איטליה השפיע במידה רבה על ההיסטוריה שלה. הימצאותה בחצי האי האפּניני שבמרכז הים התיכון אפשר את השתלטותה של רומא על מרחב הים התיכון. סדרת המלחמות הפּוּניות בין רומא ובין קרתגו שבצפון אפריקה, שהחלה במאה השלישית לפנה"ס, הביאה להשתלטות רומא על אגן הים התיכון.
הכיבוש הרומי הביא לשינויים מרחיקי לכת מבחינה כלכלית. רומא התעשרה. אלפי שבויי מלחמה נמכרו כעבדים, וגדל מספר העבדים ברומא. זו הייתה אחת התקופות היציבות והשקטות ביותר בעולם העתיק. העמים שהובסו קיבלו את הכובשים הרומים ללא התנגדות הודות לעושר ולשגשוג שזכו בהם. גורמים נוספים שהביאו להצלחתו הגדולה של הכיבוש הרומי היו: מיומנות הצבא, מערכת הדרכים שנבנתה בכישרון רב, ארגון, סדר ומסגרת של עקרונות צדק אוניברסלים שלפיה עמים שונים היו שווים בפני החוק. גורם חשוב נוסף שתרם להצלחת האימפריה היה גישתם הקוסמופוליטית של הרומים לעיר-המדינה. זכויות אזרח ניתנו לכל מי שנשלט על-ידי האימפריה הרומית. רוב העמים שהיו תחת כיבוש רומי קיבלו אזרחות כפולה כאשר רצו בכך.
בתחילת המאה השלישית לפנה"ס העניק החוק הרומי זכויות מלאות ושוויון לעם. רומא הייתה לדמוקרטיה, אך למעשה נשלטה על-ידי כמאה משפחות עשירות. החלו מאבקים בין האצילים – הפֶּטְרִיקִים (Petricians) – ובין הפְלֶבִּים(Flebs) – המוני העם. מלחמות המעמדות הסתיימו בניצחון האצולה במאה הראשונה לפנה"ס, ניצחון שסלל את הדרך להופעתו של שליט יחיד – יוליוס קיסר (Julius Caesar) (חי בין השנים 100-44 לפנה"ס).
מאז שהחלה תקופת הקיסרות (תקופת האימפריה, להבדיל מתקופת הרפובליקה שקדמה לה) בימי אוגוסטוס (Augustus) (63 לפנה"ס-14 לספירה, שלט כקיסר בשנים 27 לפנה"ס-14 לספירה) שירש את השלטון מיוליוס קיסר, התרכז כוח ההנהגה בידי אדם אחד – הקיסר אשר כוחו התבסס על הצבא. האימפריה הייתה למעשה דיקטטורה צבאית. תפקידם העיקרי של הקיסרים היה לשמר את הגבולות שהושגו בתקופת הרפובליקה, היות שעיקר הנצחונות הצבאיים הושגו בתקופתה.
משנת 29 לפנה"ס החלה תקופת שלום שנמשכה כמאתיים שנה. תקופה זו המכונה "השלום הרומי" (Pax Romana), פתחה את כל אזור אגן הים התיכון למסחר שנהנה מיתרונות רשת הדרכים וממטבע שהיה משותף לכל אירופה, בדומה למטבע האירו בימינו.
בשנת 85 לספירה החלה תוכנית להספקת דגן חינם לעניים. השלטון דאג גם להנאת ההמונים וארגן הופעות ותחרויות. המשורר יוּבֶנָלִיס (Juvenalis) כינה את המדיניות של השלטון ברומא בשנת 130 לספירה מדיניות של "לחם ושעשועים" panem et circences)).
גל הנצחונות במאות השנייה והשלישית לספירה הוביל לתוכניות בנייה חדשות שמומנו על-ידי פטרונים עשירים וחשובים. גם הקיסרים היו פטרונים נלהבים של בנייה. כספים רבים הושקעו בתשתית העיר וסיפקו לה את הדרכים ומערכות המים הטובות ביותר שידע העולם העתיק. הפתגם "כל הדרכים מובילות לרומא" היה ממשי ולא מטפורי בלבד.
בשיאה, במאה השלישית לספירה, השתרעה האימפריה הרומית מסקוטלנד ועד המפרץ הפרסי, מערב הסעודית ועד צפון אפריקה. כל אוכלוסיית אגן הים התיכון היוותה חלק מהאימפריה הרומית. עם חלוף הזמן גברה חשיבות הפרובינציות, ותושביהן היו לחברים בסנאט ואפילו לקיסרים. הקיסר קָרָקאלָה(Caracalla) (217-188 לספירה) העניק אזרחות לכל האזרחים החופשיים באימפריה.
תושבי האימפריה נהנו מחופש דת ופולחן. הקיסרים אפשרו בניית מרכזי פולחן לדתות השונות. בעיר דורה ארופוס, בפריפריה של האימפריה, היה מקום לא רק למקדש יופיטר, אלא גם לכנסייה, לבית כנסת ולמבני פולחן של דתות מזרחיות.
מהמאה השלישית לספירה החלה האימפריה הרומית לשקוע. לחץ הברברים בחזיתות גבר והמצב הכלכלי התדרדר. בהדרגה פחתה השפעת האצולה וירד מעמד הסוחרים העשירים. את מקומם תפס מעמד אנשי החצר. מעמדם של בני העם הפשוט ושל העבדים עלה בהדרגה וכך גם מעמד חיילי הצבא השכיר. הקיסרים היו ליותר ויותר עריצים, על-פי הדגם של שליטי המזרח.
העושר שזרם לרומא שינה את אופי העיר והוביל לשחיתות. מתקופת שלטון הקיסר קונסטנטין (שלט בין השנים 306-337) ואילך, נחלשה האימפריה כתוצאה מהשחתת המידות של הצבא ומהעובדה שהשליטים לא עשו דבר למען עמם. מדיניות הקיסרות הוכתבה לעתים קרובות על-ידי דרישות הפרולטריון ועל-ידי תנועות דתיות עממיות, כמו פולחן האל מיתרס והנצרות.
הפילוסוף והמדינאי סֶנֶקָה (Seneca) (4 לפנה"ס-65 לספירה) אמר שהרומים באו לעולם עם חרב ביד אחת ואת ביד האחרת. הם היו אנשי מעשה שהעריכו את התרבות היוונית ואימצו אותה. האריסטוקרטיה הרומית למדה מהיוונים להעריך יצירות ספרות ואמנות. פַּסלים יוונים הובאו לרומא כדי לקשט בתים של מצביאים מנצחים. הרומים התעניינו לא רק בשמירת מונומנטים מהעבר, אלא עודדו יצירות חדשות בתחומי התרבות והאמנות. הוראציוס (Horatius)(65-8 לפנה"ס), המשורר הרומי הנודע, כתב שרוח יוון שבתה את הכובשהגס.
התרבות הרומית הצמיחה פילוסופים, משוררים וסופרים. התפתחה ספרות לטינית שאחד ממייצגיה הבולטים היה המדינאי והנואם הרפובליקאי קִיקֶרוֹ(Cicero) (43-106 לפנה"ס), אשר יצר סגנון כתיבה חדש וכתיבתו הייתה למודל לשפה הלטינית בזמנו ובדורות הבאים.
תפיסת האדריכלות של הרומים
הרומים עסקו רק מעט בתאוריה, אך היו מוכשרים בלימוד רעיונות של אחרים. הם אימצו את הידע של האטרוסקים בכל הקשור לבניית קשתות ולניקוז. מההלניסטים אימצו את הגישה המונומנטלית לאדריכלות. ראוי לציין כי השליטה הפוליטית של רומא על שטחים שנשלטו לפני כן על-ידי ההלניסטים לא גרמה להפסקת התפתחות הבנייה. רוב האדריכלים היו יוונים במוצאם, אך המהנדסים בעלי הרעיונות האדריכליים המהפכניים היו כנראה ברובם רומים.
מהאדריכלות היוונית שאבו הרומים את הצורות, את סגנון בניית העמודים, הגמלונים, הכרכובים וכדומה. לעומת האמנים היוונים שהיו חדורי אמונה והגיעו להישגיהם הגדולים ביותר בבניית המקדש, ראו הרומים באדריכלות קודם כול מבנה. הם בנו מבנים שימושיים כמו גשרים, דרכים ואקוודוקטים המהווים יצירות מופת של בנייה. בשאיפתם ליצור אדריכלות פונקציונלית, היו "מודרניסטיים" מאוד. כאשר מנה האדריכל והמהנדס הרומי ויטרוּביוּס (Vitruvius) (המאה הראשונה לפנה"ס) בעשרת ספרי האדריכלות שלו את שלושת יסודות האדריכלות – "חוזק, שימושיוּת ויופי" – הופיע ה"יופי" במקום האחרון.
כפי שגישתם המעשית של הרומים תרמה רבות להתקדמות האנושות בתחום ארגון השלטון והחוק, היא הנחילה לדורות הבאים דרכים סלולות ומבחר גדול של טיפוסי מבנים חדשים. במצרים בנו ארמונות וקברים, ביוון מקדשים ותאטראות, ברומא נוספו לאלה: מבני בזיליקה, אמפיתאטראות, מרחצאות, קשתות ניצחון, עמודי ניצחון, שערים, גשרים ואקוודוקטים. כל אלה נבנו על-ידי אדריכלים מוכשרים. מבנים אלה נבנו ביסודם כדי למלא צרכים שימושיים.
אף שחשבו על התועלת, לא הזניחו הרומים את האסתטיקה. זו נתפסה בעיניהם באופן שונה מזה שתפסו אותה היוונים, ומבניהם נראים חמורים ומונומנטלים יותר. הרומים התעלמו מחוקי הפרופורציות שהעסיקו מאוד את היוונים. בעוד הפרופורציות והמידות של האדריכלות היוונית התבססו על מידות אנושיות, השתמשו הרומים בסדרת פרופורציות שהתייחסה באופן הרמוני לחלקים שונים של הבניין, אך לא בהכרח למידות אנושיות. לבניית הבניינים שלהם השתמשו הרומים בדרך כלל במודולים (מודול – גודל של איבר אדריכלי שכפולותיו שימשו לקביעת גודלם של איברים אחרים בבניין) גדולים, כדי להשיג פאר מרשים. לשם יצירת בהירות בעיצוב ודרמתיזציה, השתמשו בעמודים שחילקו אזורי קיר פנימיים וחיצוניים לרצועות אופקיות או אנכיות.
לעומת היוונים אשר התמקדו במעטפת המבנה, בעידון הפרטים הפיסוליים ובפרופורציות של המקדשים, עסקו הרומים יותר בחלל המבנה בבנותם כיפות, קמרונות וגומחות. תפיסת החלל היא התרומה הגדולה ביותר של הרומים לאמנות הבנייה, הן בעיצוב הסביבה הן בעיצוב הפנים. ערך החלל כאלמנט אדריכלי הודגש לראשונה על-ידי הרומים והיה מאז לגורם מרכזי בתולדות האדריכלות.
קמרונות וכיפות שימשו לבניית מבנים כמו מרחצאות, שווקים אמפיתאטראות ומקדשים. עיטור אדריכלי התבטא בפסלים שהוצבו בגומחות. קירות קושטו בציורי פרסקו שיצרו אשליית עומק. האדריכלות הרומית התפתחה מעיצוב חללים פשוטים וסגורים לעיצוב יחסים מורכבים יותר ויותר בין חללים, לזרימה בין חללים ולארגון קצבי יותר של חלל ומסה.
פאר האדריכלות הרומית האימפריאלית נועד להציג את השלטון הרומי ואת עוצמתו מול עמים אחרים. התרבות הרומית מאופיינת באהבת מותרות ופאר המשולבת ברוח מעשית. בעוד היוונים חיפשו יופי המבוסס על פרופורציות ועל יופי טהור ופשוט, התרחקו הרומים מצורות טהורות. ההבדלים בגישות ניכרים בשימוש בעיטור. אצל היוונים התבטאה האסתטיקה בארגון המבנה ובפרופורציות שלו. כאשר השתמשו באלמנטים דקורטיבים טהורים, כמו בפריז (פס מעוטר באורנמנטים) או בפיתוחים, מיקמו אותם במקומות מוצנעים. העמוד, אשר מילא באדריכלות היוונית תפקיד של תומך בלבד, הופך לאלמנט קישוטי באדריכלות הרומית. אפשר לומר שהיוונים חיפשו דרך לחיות, בעוד הרומים חיפשו דרך להיראות.
טכניקות בנייה וחומרים
הרומים אימצו את שיטות העבודה של האטרוסקים שבנו בכישרון רב חומות ומערכות ביוב לעיר. יש המייחסים להם את בניית הקשת הקורנת ה"אמיתית" (שבה לחץ הדדי גורם לאבנים המרכיבים אותה לתמוך זו בזו), אך קשת וכיפה נבנו כבר בתקופות מוקדמות יותר: במצרים העתיקה, במסופוטמיה ובתקופה ההלניסטית. עם זאת, השימוש בהן לא היה כה מושרש כפי שהיה ברומא.
לצורך תכנון המבנים השתמשו הרומים בתוכניות קרקע. עדות לכך אפשר היה למצוא במפת רומא המכונה Forma Urbis Romae , אשר כיסתה קיר שלם בחדר העיקרי של מקדש השלום (Templum Pacis), שנבנה על-ידי אספסיאנוס (Vespasian) (79-9 לספירה, שלט בין השנים 69-79) אחרי כיבוש ירושלים בשנת 71 לספירה. לרוע המזל, מקדש השלום נהרס בשרפה, כנראה בשנת 191 לספירה, אך הקיסר סֶפּטימוּס סֶוֶרוּס (Septimus Severus) (211-146 לספירה, שלט כקיסר בשנים 193-211) שחזר בין השנים 203 - 211 את המפה שנחרטה על גבי 151 לוחות שיש מלבניים באורך כולל של למעלה מ-18 מטרים ובגובה כולל של 13 מטרים. במפה נראו תוכניות קרקע של מבני ציבור, מונומנטים, ארמונות, מקדשים, שווקים, חנויות ובתים פרטיים - כולם בקנה מידה של 1:240.
בימי הביניים נהרסה המפה ובחלק מהשיש שעליו נחרטה נעשה שימוש חוזר בבנייה. למעשה, שוחזרו רק כ-15 אחוזים מהמפה.
תמונה 7.1 פרט מתוך Forma Urbis Romae - מפת רומא החרוטה על גבי שיש.
האדריכלים הרומים היו לפני הכול מהנדסים. הם הגיעו להישגים משמעותיים בשימוש נרחב בבטון, באבן ובלבנים, לצד שימוש במתכות, בעץ ובזכוכית.
הבטון היה תגלית של הרומים. במשך מאות שנים התנסו בונים בבנייה בגבס ובמלט, אך רק ברומא העתיקה יצרו לראשונה בטון שהיווה מין סלע סינתטי קשה, דומה לסלע טבעי. את אמנות ייצור הבטון למדו הרומים במשך המאה הרביעית לפנה"ס באזור קמפניה, שבו עברו הבונים לראשונה משימוש בחצץ או בשברי אבנים לבניית קיר בעזרת בטון. כדי ליצור בטון הם השתמשו בחול וולקני שנמצא בשפע בסביבת הר הגעש וזוב ובמקומות אחרים באיטליה. חול זה כונה פּוֹצוּלָנָה ((pozzulana על-שם העיר פּוֹצוּאוֹלִי (Pozzuoli) שבאיטליה שבה ניתן להשיגו בכמויות גדולות. חול זה מתקשה גם כאשר מערבבים אותו עם מים בלבד. יתרונו, מלבד הימצאותו בשפע, הוא בהיותו ניתן לעיצוב בכל צורה רצויה וגם בהתקשותו לחומר חזק ביותר. מלט מחול פוצולנה נחשב למלט הטבעי הטוב ביותר בעולם. מלט מעולה זה הדביק יחדיו ריכוזים שונים של תערובות אבנים, סלעים געשיים, לבנים ואפילו שברי הריסות של בניינים אחרים. אלה הפכו את הבטון, על-פי הכמות היחסית של השימוש בהם, לאוורירי או לכבד. כך היו הבונים יכולים לשנות כרצונם את צפיפות המבנה.
ויטרוביוס מתאר בכתביו את הפרופורציות שבהן יש לערבב את חול הפוצולנה עם אבן הגיר (Lime) כדי ליצור בטון. על-פיו, יש לערבב חול וולקני וגיר ביחס של 3:1 בהתאמה או חול נהר עם חול וולקני ביחס של 2:3 בהתאמה.
באמצעות הבטון פיתחו הרומים אדריכלות המדגישה את חלל המבנה, אשר אנו יורשיה. הם היו הבונים הראשונים באירופה אשר הרבו בבניית קשתות, קמרונות וכיפות בטון. הצורה האופיינית של הקשת הרומית הייתה צורת חצי מעגל, אך לעתים הייתה לה צורה אליפטית או שטוחה (קשת בצורת האות "ח", אשר האבנים ממנה היא מורכבת ערוכות בצורה קורנת). צורת הקשת אפשרה לרומים בניית חללים ענקיים בעזרת הבטון. הייתה זו דרכם לבטא את עוצמתם באמצעות האדריכלות.
לעומת הבונים היוונים שבנו בשיטת עמוד וקורה אשר התייחסה לכוחות אופקיים ואנכיים בלבד, התמודדו הבונים הרומים בבנותם את הקשת עם מערכת מורכבת של לחצים. מלבד הלחץ כלפי מטה, יש בקשת לחץ החוצה. עניין זה מהווה בעיה הנדסית קשה ביותר הדורשת חישובים מדוקדים של התגברות על לחצים. המעבר מקשת לקמרון ולכיפה הוא מעבר קל. קמרון החבית (קמרון בצורת חצי גליל) הוא הנפוץ והפשוט ביותר בין הקמרונות הרומים. נעשה שימוש גם בקמרונות מצולבים הנוצרים מהצטלבות של שני קמרונות חבית.
הקשתות משוות לאדריכלות הרומית אופי דינמי. הן מעבירות תחושה של תנועה לעומת האדריכלות היוונית המבוססת על עמודים וקורות.
בעוד שהחומר המקובל בבנייה היוונית היה שיש – למעט הגג שנבנה בעץ, החומר המקובל בבנייה הרומית לעומתו היה בטון. קמרונות נבנו כיחידה אחת ללא חלוקה פנימית, וקשתות לבנים תמכו בהן. ציפוי המבנה בשיש היה אחד החידושים של האדריכלות הרומית. אוגוסטוס התגאה שמצא את רומא בנויה בלבנים והותיר אותה אחריו בנויה שיש.
ואכן, לציפוי המבנה השתמשו הרומים בחומרים יקרים. הבנייה הרומית הבחינה בין המבנה ובין הציפוי שלו, הן פנימי הן חיצוני. הפרדת גוף המבנה מהציפוי אפשרה הפקת תועלת מרבית מהחומרים. היה אפשר לבנות את הבניין בשלמותו ולדחות את ציפויו לשלב שבו יגיעו חומרי הגימור, אשר הוזמנו לעתים ממקומות רחוקים. דוגמה לכך היא המבנה הבסיסי העשוי בטון במרחצאות האימפריאלים, שנבנה כולו לפני שנוספה הדקורציה.
על מבני הבטון שאותם ציפו שיש קבעו הרומים את מערכי העמודים היוונים השונים, כרצונם. הם הפכו את הסדרים היוונים לגורם קישוטי. אחרי שנבנו הבניינים, נוספו העמודים כקישוט, אם כעמודים חופשיים בפורטיקו (באכסדרה) ואם כחצאי עמודים (עמודים החצויים לאורכם) הצמודים לקיר. יש הרואים בשימוש כזה בסדרים שימוש מזויף ולא מתאים, כי באופיים הבסיסי עמודים הם איברים תומכים. ביקורת זו נובעת מגישה הדוגלת בכנות ואמת באדריכלות.
האטרוסקים והרומים הוסיפו לסדרים היווניים (דורי, יוני וקורינתי) את הסדר הטוסקני, ואת הסדר המורכב (composite). הסדר הטוסקני, שאף מוזכר בספרו של ויטרוביוס, הוא גרסה פשוטה יותר של הסדר הדורי. גובה גזע העמוד שלו שווה לשבע פעמים קוטר בסיס העמוד. אין לו חריצים והאנטבלטורה שלו פשוטה. הסדר המורכב פותח על-ידי הרומים במאה הראשונה לספירה, בעקבות ניסיון לשפר את הסדר הקורינתי, שהיה חביב במיוחד על הרומים אשר יצרו לו גרסאות רבות. כותרת עמוד זה משלבת באכינוס שלה את עיטור הספירלות האופייני לסדר היוני ואת עיטור עלי האקנתוס האופייני לסדר הקורינתי, מעין איחוד של שני סוגי יופי.
תמונה 7.2 הסדר הטוסקני והסדר המורכב.
לבניית קיר מאבן ומבטון השתמשו הרומים במבחר טכניקות שהעיקריות שבהן היו (ראו הסבר מפורט בעמ' __): אופוס קוואדראטום (OpusQuadratum, מילולית בלטינית: עבודה מרובעת), אופוס אינקרטום (OpusIncertum, מילולית בלטינית: עבודה אקראית), אופוס רטיקולאטום (Opus Reticulatum, מילולית בלטינית: עבודה דמוית רשת), אופוס טסטאסאום (Opus Testaseum, הנחת אבנים מלבניות בשורות אופקיות זו לצד זו, וזו על גבי זו, כך שקצה של כל אבן מונח על מרכז האבן אשר תחתיה), אופוס ספיקאטום (Opus Spicatum, הנחת אבנים בדגם עצמות דג הרינג), אופוס וורמיקולאטום (Opus Vermiculatum מילולית בלטינית: עבודה מוארכת), אופוס טסלאטום (Opus Tesselatum, טיפוס פסיפס המורכב מקוביות אבן קטנות הנקראות טסליטים), אופוס רקטילה (Opus Rectile, פסיפס עשוי לוחות אבן או לוחות שיש רב-צבעיים) ואופוס מיקסטום (Opus Mixtum, שילוב טכניקות אחדות של עיצוב קירות באותו קיר). כמו כן, היה שימוש באבנים קיקלופיות (ענקיות) ובאופוס קמנטיקום (Opus Caementicium, קיר בטון, caementum מילולית בלטינית: אבן קשה ממחצבה).
הדת ברומא העתיקה
הרומים הקדומים האמינו בכוחות רוחניים הסובבים את כל בני-האדם. על-פי תפיסתם שלטו האלים בכל תחומי החיים ושמרו על איזון הרמוני בעולם. הדת הרומית התבססה על מסורות של טקסים, איסורים ואמונות טפלות שנאספו ממקורות שונים, וגישת הרומים אליה הייתה מעשית, בדומה לגישתם בתחומים אחרים. לא היו להם מקדשים ולא פסלים. הפולחן היה פשוט וביתי בעיקרו, והתבסס על סגידה לאלים הביתיים במסגרת המשפחה. שני אלים רומיים עיקריים נתפסו כשומרי ביתו של האזרח הרומי: יַאנוּס (Janus) וּוֶסְטָה (Vesta). יאנוס היה אל השערים וההתחלות שנחשב לשומר העיקרי של הבית, ווסטה הייתה אלת האש. לאח שבה נשמרה בוערת האש הביתית הייתה חשיבות מעשית (בישול) ורוחנית (הקרבת קורבנות). מדי יום, בזמן הארוחה, נישאה תפילה לווסטה, והושלכה אליה כמנחה עוגת מלח מקודשת.
פולחן אלי הבית האטרוסקים חדר לתרבות הרומית. באַטְריוּם (( atriumחצר פנימית מקורה בחלקה) של בית המגורים היה מקדש קטן לאבות המשפחה שנקרא לַרַרְיוּם (lararium). כל בוקר התפללה משפחה במקדש זה לרוחות אבותיה (Manes או (Lares , שנתפסו כמגני המשפחה והאדמה שעליה נבנה הבית. החשש להכעיס את הרוחות היה כוח מניע להתפתחות טקסים משפחתיים, שנועדו להשקיט את המתים חסרי המנוחה ולהבטיח את הגנת הבית ואת שלומם של בני המשפחה. רוח אב המשפחה יוצגה על-ידי פסל אדם לבוש בטוֹגָה או על-ידי פסל נחש.
עם נפילת הרפובליקה והקמת הקיסרות סגדו הרומים גם לקיסר כאביהם של הרומים. מאז תקופת הקיסר אוגוסטוס מוסדה אהלהת השליט ונוסף היבט ממלכתי לפולחן אבות המשפחה. כך הפכה וסטה לאלת האח של המדינה הרומית ונבנה לה מקדש בפורום הרומאי שבו נשמרה אש תמיד.
אחרי המלחמה הפונית השנייה, הפכה האימפריה לרב-תרבותית במובנים רבים. הדת הרומית לא שללה אמונות אחרות אלא אימצה אותן. הרומים ספגו השפעות דתיות מהעמים שאת אדמותיהם כבשו, כך שטושטש ההבדל בינם ובין עמים אלה. מקורם של רוב האלים והאלות הרומים הוא בדתות זרות, כמו הדת האטרוסקית, הדת היוונית, הדת המצרית והדת הפרסית.
לפני שספגו השפעות זרות לא היו האלים הרומיים המקוריים אנתרופומורפיים, ולא הוצגו בפסלים. אלת האש וסטה, למשל, הייתה האש עצמה, והרומים לא נזקקו לדימוי אנושי שלה.
שנים-עשר האלים שהרומים כיבדו במיוחד היו: יופיטר, יונו, מינרווה ווסטה, קרס (Ceres), דיאנה, ונוס, מרס, מרקורי, נפטון, ווּלקַן ואפולו. אף שמקובל לראות רבים מהאלים הרומים כמקבילים לאלים היוונים, אלה אינם אותם אלים. הרומים העניקו לאלים היוונים שאימצו אופי שונה לחלוטין. האל היווני אָרֶס (Ares), אל האלימות והטבח, היה ערמומי, תאוותן, פראי ומֵרע, אך הרומים, שאימצו את דמותו וכינו אותו מרס, שינו את אופיו והפכו אותו לנאמן, מכובד, אצילי ומיטיב.
האלים לא שימשו רק מושאי סגידה, אלא נתפסו כמי שאחראים לקיומם של חוק וצדק בעולם. התכחשות לאלים נתפסה כהתכחשות לצדק. החוק הרומי קבע את כללי הדת; חוק האל הועבר לאזרחים על-ידי הכוהן הגדול (pontifex maximus) שהכתיב את כללי הטקסים הציבוריים.
הדת הרומית הייתה פתוחה לכל העמים, ללא הבדל דת, גזע או מין. פסטיבלים, שנחגגו לכבוד האלים הלאומיים בתחרויות ובמשחקים, היו חלק מלוח השנה. בכל חודש נחגג פסטיבל אחר. השנה התמלאה בימי חופשה וחג, ולא נותרו בה ימי עבודה רבים.
הדת הרומית נועדה לשרת את האינטרסים של המדינה ולהבטיח את שגשוגה. כמו כן היא השפיעה על אירועים צבאיים ופוליטיים. כדי לזכות בניצחון על אויביהם, ביקשו הרומים לעתים את עזרת אלי אויביהם, והקריבו להם קורבנות רבים יותר מאלה שהקריבו להם בני עמם.
בהשפעת האטרוסקים והיוונים בנו הרומים מקדשים לכבוד אליהם והקריבו להם קורבנות. הם האמינו שמתנות ישביעו את רצון האלים, ואלה ייטיבו אתם בתמורה.
המקדש הרומי
ברומא, כמו ביוון, לא היה המקדש מקום התכנסות למאמינים, אלא "בית" לאל או לפסל שייצג אותו. המקדש היה המקום שבו אפשר ליצור קשר עם האל. מאמינים באו למקדש להתפלל, להביא מנחות, להקריב קורבנות, לשמוע מה צופן להם עתידם או לזכות בנס. המקדשים שימשו גם לשמירת שרידים וחפצים מקודשים של האומה הרומית. בדרך כלל היה במקדשים חדר פנימי שבו נשמרו דברי ערך, מזכרי כוהנים ומסמכים חשובים אחרים.
בעקבות האטרוסקים והיוונים, בנו הרומים מקדשים והציבו בהם פסלי אלים. המקדשים הרומים העתיקים ביותר משקפים את צורתם של המקדשים האטרוסקיים, שנישאו בדרך כלל על פודיום וחזיתם הודגשה. בניגוד למקדשים היווניים, שהיו מוקפים מכל עבריהם בגרם מדרגות, היה הדגש במקדשים האטרוסקיים על חזית שפנתה לכיוון אחד.
הקמת מקדשים והקדשתם הייתה אירוע מרכזי בחיי היום יום הדתיים והפולחניים ברומא. היא נועדה לפאר את שמו של האל או האלה שלכבודם נבנו כפי שהאדירה את שמו של מקים המקדש.
המקדש הרומי נבנה על פודיום גבוה, ושלט במרחב שלפניו. חזיתו הודגשה, כפי שהודגשה החזית במקדשים האטרוסקים, על-ידי גרם מדרגות גדול שקידם אותה. בניגוד למקדשים היווניים, שהכניסה אליהם אפשרית מכל כיוון, הוגבלה הגישה למקדש הרומי לכניסה אחת דרך על גרם מדרגות. פורטיקו עמוק במקדש הרומי הוביל לסֶלָה (cella, חדר במקדש שבו הוצב פסל האל אשר לו הוקדש המקדש) או במקדשים מהודרים, לשלושה חדרים מקודשים, שניצבו זה לצד זה. עמודי המקדש הרומי אינם מקיפים את המבנה כמו במקדש היווני, אלא חלקם צמודים לקירותיו החיצוניים הצדדיים ולקיר החיצוני האחורי של הסלה. אלו עמודים מדומים. כך הייתה במקדש הרומי הכוונה לכיוון מסוים, מאפיין זר למקדש היווני.
תחת השלטון הרומי החליף פאר את העידון היווני. ברומא, כמו במזרח ההלניסטי, הייתה היוקרה האדריכלית טמונה בשיש. אוגוסטוס בנה מחדש מעל 80 מקדשים, וציפה אותם בשיש. במקדשים אלה נבנו עמודים בסדר ההלניסטי, בסדר היוני, ויותר מכול בסדר הקורינתי, שהיה הסדר הפופולרי ביותר ברומא בתקופת האימפריה.
הדוגמה הטובה יותר למקדש רומי בתקופת אוגוסטוס היא המֶזוֹן קָרֶה (Maison Carrée) (מילולית בצרפתית: בית רָבוע), שנבנה בעיר הרומית נֶמַאנסוּס (Nemansus) שבדרום צרפת, היא נים (Nîmes) של ימינו. זהו מקדש קורינתי קטן, שנבנה בין השנים 19-12 לפנה"ס עד 1-2 לספירה, על פודיום בגובה של כשלושה מטרים וחצי. מדרגות ופורטיקו מובילים אל הכניסה מכיוון אחד בלבד, בצד מערב. חצאי עמודים צמודים לקירות הצדדיים ולקיר החיצוני של הסלה האחורי. המקדש נבנה באבן גיר איכותית. היחס בין אורך המקדש ובין רוחבו הוא 1:2. היחס בין הפודיום, העמודים והאנטבלטורה הוא 2:5:2 בהתאמה. העמודים הקורינתיים מעל הפודיום מגיעים לגובה של כעשרה מטרים. האבקוס (לוח ריבועי התומך בקורה הנישאת מעל העמודים) שבכותרות העמודים מעוטר בדגמים דמויי גבעולים עם עלים מסוגננים. על האפריז דגם מגילה רומי מונוטוני.
מקדש זה הוא אחד מרבים שנבנו בתקופת אוגוסטוס. במקור ניצב הפודיום על פלטפורמה מוקפת שדרות עמודים שהגדירו את מתחם הפורום – לב חיי המסחר והמִנהלה של רומא (ראו עמ' __).
תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) נשיאהּ השלישי של ארצות-הברית ואדריכל מוכשר, אמר על המזון קרה שזהו הבניין המרגש ביותר שראה אי-פעם.
תמונה 7.3 מזון קרה בנים
לרומים היה מגוון רחב יותר של מקדשים מאשר ליוונים. לעתים קרובות הם הוסיפו אַפּסִיס (גומחה בצורת חצי עיגול) בקצה המקדש, ולעתים בנו לו קמרון.
מלבד היותו מקום קדוש, היה המקדש הרומי מרכז פוליטי. הפודיום שלו שימש גם כבמת נואמים. מקדש ונוס גֶ'נֶריקס (Venus Generix) (ונוס אֵם העם הרומי), שנבנה ברובו בין השנים 48-46 לפנה"ס, היה המקדש הראשון ברומא, ואולי בעולם הרומי כולו, שהייתה לו במת נואמים. עדות לתפקידו הפוליטי של מבנה המקדש ברומא אפשר למצוא גם בעובדה שהפגישה השנתית של הסנאט נערכה במקדש.
בעלייה למקדש היו שני שלבים: הראשון, סדרת מדרגות שהובילו ממפלס הפורום או הרחוב למשטח הפלטפורמה של הנואמים, שלא הגיע לגובה הפודיום של המקדש; והשני, מדרגות שהובילו מבמת הנואם אל הפרונאוס ואל הסלה. תוכנית מקדש מטיפוס זה כללה כמעט תמיד זוג גרמי מדרגות סימטרי בחזית מקדש מסוג זה היה גם מקדש דיווּס יוליוס Divus Ivlius (מילולית בלטינית: יוליוס האלוהי) בפורום הרומי.
תמונה 7.3 שחזור מקדש דיווס יוליוס
האופי החילוני שקיבל לעתים המקדש הרומי, התבטא גם בקשר שלו לסביבתו. בעוד המקדש היווני היה מבודד, נבנה המקדש הרומי בתוך העיר. ביוון היווה המקדש אות הוקרה לאל או לאלה אשר להם הוקדש, ואילו ברומא הוא שימש כמונומנט אורבני וכביטוי לגאווה אימפריאלית.
מקדשים רומיים עגולים
למקדשים העגולים היסטוריה ארוכה ביוון וגם ברומא. הרומים למדו לבנות מקדש עגול מהיוונים ומהאטרוסקים. את המקדשים האלה אפיינה תכנית שעל-פיה מבנה מרכזי עגול הוקף בטבעת עמודים שלעתים הוצמדו למבנה העגול. תקרת המבנה עוצבה בצורת כיפה או בצורת חרוט. הצורה העגולה ייצגה שלמות ונצחיות.
בעת העתיקה התקשרה התוכנית העגולה לפולחן האש. מקדש וסטה בפורום הרומי היה המקדש הקדוש ביותר ברומא. על-פי האמונה, במקדש זה בערה האש הקדושה, שהגיעה מטרויה ומעולם לא כבתה. האלה וסטה שהייתה אלה יחידה בין אלים זכרים ברומא הקדומה, שלטה באש הביתית של כל משפחה ובאש העיר כולה. היא קשרה את בני הבית לביתם ואת תושבי העיר לעירם ולאדמתם. מקור הסגידה לה בקושי שהיה בתקופות קדומות לשמור על אש דולקת ובשל הקושי להצית אש. בסמלה את המשכיות הבית והמדינה ואת נצחיותם, נחשבה לאלוהות העיקרית המגנה על רומא.
הבתולות הווסטליות שמרו בסלה של המקדש על האש הקדושה. היו אלה בנות מעמד האצולה שנכנסו לתפקיד זה בהיותן ילדות. הן נאלצו להתמיד בעבודת הכהונה שלושים שנה. בתקופה זו נשבעו לצניעות, ודין הפרת השבועה היה מוות. אך היו להן גם זכויות. הן היו משוחררות מסמכות אבותיהן ונהנו מרווחה כלכלית.
מדי שנה, בראש השנה, נהגו תושבי רומא לקחת מהמקדש אש לבתיהם, לא לפני שניקו אותם מראש לכבוד האירוע.
תמונה 7.4 מקדש וסטה בפורום ברומא
מקדש וסטה בפורום הרומי, שצורתו העגולה נשמרה, מייצג מבנים מסוגו. הוא הוקם ב-715 לפנה"ס, אך נשרף לעתים קרובות. בסופו של דבר נבנה על-ידי יוליה דומנה אשת הקיסר סֶפּטימוּס סֶוֶורוּס בשנת 205 לספירה ונסגר בשנת 394 על-ידי הקיסר תאודוסיום ששם קץ לפולחן וסטה. המקדש התגלה ב-1489 במצב שימור טוב אך שרידיו נקברו והוא התגלה מחדש ב-1549, אז נעשה ברובו שימוש חוזר בבניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. ב-1930 שוחזר בחלקו.
למקדש, שנבנה בשיש לבן היה פודיום שקוטרו כ-15 מטרים וגובהו כשלושה מטרים, אשר עליו נישא סלה עגול מוקף כ-20 עמודים קורינתיים. עמודים אלה שנצבו על בסיסים (plinths) התנשאו לגובה 4.45 מטרים. האפריז של המקדש עוטר בכלי הקרבת קרבנות. לגג, אשר לא שרד, הייתה כנראה כיפה עגולה ופתח עגול ליציאת עשן האש הקדושה במרכזה. מעל הפתח היה מגן ברונזה שנועד להגן מפני רוח וגשם ולאפשר חדירת אור.
מקדשי וסטה היו תמיד עגולים ומקורים בכיפה. בוני הפנתאון, המקדש העגול המפורסם ביותר, שאבו השראתם ממקדשי וסטה.
הפנתאון (Pantheon)
הפנתאון (Pantheon, מילולית מיוונית: כל האלים), אשר נבנה ברומא בין השנים 118-125 לספירה, החליף מקדש מוקדם יותר שהקים מרקוס אגריפא (Marcus Agripa) בשנת 27 לפנה"ס לכבוד הקיסר אוגוסטוס ובהקדשה לאלים ונוס ומרס. שם המקדש מעיד עליו שהוקדש לכל האלים. כמבנה שהוקדש לאלים הנקשרים לכוכבי לכת, הוא מסמל בצורתו את הקוסמוס.
על חזית הפנתאון מופיעה הכתובת M. AGRIPPA .L.F. COS. TERTIUM. FECIT שמשמעותה: מרקוס אגריפא, בנו של לוסיוס, בקונסולט השלישי בנה זאת.
תמונה 7.5 הפנתאון ברומא, חוץ, פנים, תוכנית קרקע וחתך צד
הפנתאון דומה בצורתו לאולמות האזרחיים שבארמונות הקיסריים. כמו אולמות אלה, שימש גם הפנתאון כאולם התכנסות לקהל. יש הסבורים שעובדה זו מצביעה על כך שייעודו הראשוני לא היה דתי. בבניית הפנתאון באה לידי ביטוי השאיפה האדריכלית ליצור מבנים גדולים ומפוארים שיאדירו את הקיסרות.
מבנה הפנתאון הוא יצירת מופת אדריכלית מונומנטלית, מקורה בכיפה, המוקדמת ביותר אשר שרדה עד ימינו. אדריאנוס (Hadrian) (138-76 לספירה, שלט בין השנים 117-138 לספירה), הקיסר שבנה את הפנתאון מחדש, התעניין באדריכלות יותר מכל קיסר אחר. הוא היה משורר, צייר, חייל, אדמיניסטרטור ואיש אשכולות. כמו כן היה אדריכל חובב שהשפיע רבות על האדריכלות בת-זמנו.
הבניין המקורי של הפנתאון, אשר שימש בסיס למקדש החדש שבנה אדריאנוס, היה מבנה מלבני שבו 16 עמודי גרניט. עמודים אלה המהווים חלק מהפורטיקו של המבנה החדש. הפורטיקו והכניסה מציינים ציר אורך לבניין המוביל אל חללו הפנימי שגובהו (43.2 מטרים) שווה בדיוק לקוטר בסיסו.
הגמלון שמכתר את הפורטיקו גבוה מאוד ביחס לרוחבו, פי אחד וחצי לעומת הגובה היחסי שעליו ממליץ ויטרוביוס בספרו, ופסל נשר ניצב מעליו.
הפנתאון מורכב מפורטיקו, מבנה מקדים הנראה כחלק ממקדש יווני, ומתוף מסיבי עגול הצמוד אליו ומוכתר בכיפה. בחזית המבנה המלבני המקדים, שמונה עמודים קורינתיים מאבן גרניט מונוליתית. ארבע שורות עמודים מובילות אל מבנה הכניסה ומחלקות אותו לשלוש ספינות (אגפים). הספינה המרכזית מובילה אל הדלת הראשית, והספינות הצדדיות מסתיימות בגומחות שבהן ניצבו פסלים של אוגוסטוס ואגריפא. הדלת הראשית מובילה אל סלה עגול המוכתר בכיפה עצומה מבטון.
עובי התוף המסיבי הנושא את הכיפה הוא שישה מטרים. שמונה אומנות גדולות המחוברות ביניהן על-ידי שבע גומחות עמוקות וכניסה אחת מקיפות אותו. בשבע הגומחות הוצבו פסלים של שבעת האלים הרומיים הראשיים הנקשרים לשבעת כוכבי הלכת: אל השמש – אפולו, אלת הירח – דיאנה, אלת כוכב הלכת נוגה – ונוס, אל כוכב הלכת מאדים – מרס, אל כוכב הלכת חמה – מרקורי, אל כוכב הלכת שבתאי – סָטוּרן ואל כוכב הלכת צדק – יופיטר. הגומחה שמול הכניסה מודגשת בהיותה גדולה מהאחרות. המסיביות של עובי קיר התוף מתעדנת במידה רבה באמצעות גומחות אלה אשר יוצרות תחושת קלילות.
מבנה הבטון צופה לבנים והכיל ריכוזים נמוכים יותר ויותר של שברי אבנים ככל שטיפס לגובה, כדי להקל על התומכות שמתחתיו. תערובות האבן, שהתבססו בשכבות הנמוכות על בזלת כבדה, הוחלפו בשכבות הבאות ברסיסי לבנים קלים יותר, ובשלב מאוחר יותר בטוּף (tufa) צהוב, ולבסוף באבן נקבובית. שכבות הבטון המונחות זו על גבי זו הפכו קלות יותר ויותר, כך שהעומס שיצרה השכבה העליונה היה נמוך בחצי מהעומס שיצרה השכבה הנמוכה ביותר. לבניית הקצה העליון של הכיפה שולב חצץ טופה עם לבה אוורירית.
הדגש שמושם במבנה הפנתאון על הפנים, הוא התפתחות מהמסורת הרומית של סלה גדול, הבא על חשבון הקולונדה החיצונית, אשר נמצאת בחזית בלבד ומאפשרת כניסה לבניין מכיוון אחד. הכיפה, בהיותה מבנה מונוליתי של בטון, אינה יוצרת לחץ כלפי חוץ כמו כיפת אבן, אלא מונחת על קירות התוף כמו מכסה.
בפנים הבניין מחולקת הכיפה לחמש טבעות קונצנטריות, ההולכות וקטנות ככל שהן מתקרבות אל מרכז הכיפה. כל אחת מטבעות אלה כוללת 28 תיבות (קַסטוֹנים, פנלים הנסוגים אל תוך הקמרון), שהיו מצופות ברונזה מוזהבת. על-פי רישומים מתקופת הרנסנס, קישט תבליט סטוקו בצורת רוזטה את מרכזה של תיבה.
במרכז הכיפה נפער אוֹקוּלוּס (חלון עגול) שקוטרו 8.3 מטרים. הוא בנוי לבנים ומצופה ארד מוזהב. זהו מקור האור היחיד במבנה, ולכן הוא מושך את העין. כיוון שהפנתאון הוא מקדש המוקדש לכל האלים, צפוי ומתבקש שאור יחדור אליו מהשמים, מלמעלה למטה. האוקולוס נראה כעינו של אל המביט כלפי מטה מכיפת השמים ומאיר את המקום בפסים של אור. תנועת פסי האור מרמזת על עונת השנה ומזכירה את הסדר וההרמוניה בעולם. כמו כן מאיר האוקולוס את שורות הקסטונים שיש הרואים בהם מייצגי מסלולי הפלנטות. באופן זה מהווה הפנתאון דוגמה מוחשית להגשמת הרעיון של קשר בין הטבע האוניברסלי ובין העולם מעשה ידי אדם. הפתח העגול בכיפה, מעולם לא כוסה בזכוכית. מי גשם ירדו ישירות על הרצפה שנבנתה בשיפוע קל עם חורי ניקוז אשר דרכם עוברים המים לצינורות ניקוז שעדיין
מתפקדים.
היום הריצוף מצפון לפנתאון, לפני הפורטיקו, גבוה בהרבה מהריצוף שהיה קיים בעת העתיקה. במקור הובילו חמש מדרגות ברוחב הפורטיקו מחצר מרוצפת שניצבה לפני הבניין ועד לקומת הפורטיקו. החצר הזו, שהייתה מוקפת בקולונדה (שדרת עמודים), הייתה רחבה כרוחב הרוטונדה (המבנה העגול, הכדורי) ונמשכה עד כנסיית מדלנה (Maddalena) הניצבת היום במקום. הכניסה לחצר הייתה מצפון, דרך פרופילאום (שער מונומנטלי). חצר זו יצרה ציר שעבר דרך מרכז הרוטונדה וחתך את הציר האנכי שכונה "ציר העולם" (Axis Mundi), מעין עמוד בלתי נראה (שהיה קיים במקדשים ובערים קדושות בתרבויות שונות שנחשבו כמרכז העולם) המחבר שמים וארץ במרכז העולם. דגם הגריד על הרצפה, מדגיש את הציר הזה, ומזכיר את הנקודה המרכזית בעיר שבה מצטלבים שני הרחובות הראשיים, הקַרדוֹ והדֶקוּמַנוּס.
במשך מאות שנים גרמו רעידות אדמה, שטפונות ושימוש חוזר בחומרים, נזקים לפנתאון אך הוא שוחזר שוב ושוב. בשנת 663 העביר הקיסר הביזנטי קוֹנסטָאנס (Constans) השני את רעפי הברונזה המוזהבת שציפתה את כיפת הפנתאון לקונסטנטינופול. רעפים אלה הוחלפו בלוחות עופרת. האפיפיור אוּרבַּן (Urban) השמיני ברבריני (כיהן בשנים 1623-1644) התיך את תקרת הברונזה של הפורטיקו כדי לבנות את הבלדקינו (חופה הנתמכת על-ידי עמודים שניצבת מעל המזבח) של כנסיית סן פייטרו וכדי לייצר את התותחים של קסטל סנט אנג'לו (קבר אדריאנוס שהיה למבצר).
בשנת 609 הוסב מבנה הפנתאון לכנסייה שהוקדשה למריה ולכל המרטירים. הפיכתו לכנסייה הייתה אחד הגורמים להישמרותו. הוא עדיין מרשים יותר מכל המבנים העתיקים שנשמרו בשלמותם.
ציפויי השיש העיטוריים בתוך הפנתאון, הם ברובם מאוחרים אך עוצבו ברוח האדריכלות הרומית. הרצפה העשויה חלקי גרניט, שיש ופורפיר מעוטרת בדגמי ריבועים ומעגלים הערוכים לסרוגין. הריצוף חודש ב-1873 תוך שמירה על המראה המקורי שלו מתקופת אדריאנוס.
בניין הפנתאון הוא אחד הבניינים המשפיעים ביותר מאז העת העתיקה ועד ימינו. מבנה הרוטונדה המשולב עם פורטיקו המוכתר בגמלון, הועתק רבות. סודו הוא אולי בפשטות הארגון, בטוהר הפרופורציות ובבהירותן. מבנה הפנתאון מעורר התפעלות בקרב מהנדסים בני זמננו, בעובדה שאין בו מוטות פלדה שיתמכו במבנה כפי שמקובל כיום.
המקדשים בבָּעַל בֶּק (Baal Beck)
מערך מקדשים רומיים המלמדים על שילוב תרבויות תחת הכיבוש הרומי הוא מערך המקדשים בבעל בק, עיר הנמצאת לרגלי הרי הלבנון. בניית מערך מקדשים זה (המשתרע על שטח של 27,000 מ"ר), נמשכה כמאתיים שנה. מקור השם בעל בק במילה הפניקית בעל בקע (Baal Beka, מילולית בפניקית: העיר של בעל). בעל מתקשר לאל האשורי האדאד (Hadad), אל השמש של המזרח הקדום הקרוב, ומכאן השם הליופוליס (Heliopolis, מילולית ביוונית: עיר השמש), שבו כונתה העיר בפי ההלניסטים. במקרא מוזכרת בעל בק בשם ארם צובה (שמואל ב, י 6-8; תהילים, ס 1).
הימצאותה של העיר בעל בק על שני נתיבי מסחר חשובים – האחד המקשר בין חופי הים התיכון ובין סוריה; והשני המקשר בין צפון סוריה ובין ארץ ישראל – הניעה את הקיסר אוגוסטוס לייסד קולוניה בבעל בק, בשנת 16 לפנה"ס, ולהציב בה לגיון רומי. הקיסר, שהתרשם מאוד מהעיר וממסירות תושביה לאל בעל, החליט לספק את צורכיהם הדתיים באמצעות בניית מקדשים, כפי שסיפק צרכים דתיים של קולוניות אחרות. כיוון שתחת השלטון הרומי היה יכול כל עם לנהל את פולחנו באופן חופשי, הייתה זו דרכו של הקיסר לזכות באמונם של בני המקום. ואכן, המקדשים נבנו על-ידי אדריכלים סוריים למטרות פולחן דתי סורי. הקיסרים ששלטו אחריו המשיכו את עבודת הבנייה במקום, אך המקדשים לא הושלמו מעולם.
הרומים הושפעו מהדת המקומית ומהאלים המקומיים. הם זיהו את שילוש האלים הסורי המקומי, בעל, בנו אַליאַן (Aliyan) ובתו אַטַרְגַטִיס (Atargatis) (אלת הפוריות האשורית, היא ענת הפניקית שהייתה גם אהובתו המסורה של אליאן), עם השילוש הרומי: יופיטר, מרקורי וונוס, בהתאמה. בעל היה האל החשוב ביותר בסוריה כפי שיופיטר היה האל החשוב ביותר לרומים, ולכן גם המקדש הגדול ביותר בבעל בק הוקדש לו.
אין מקורות כתובים שמהם אפשר ללמוד לאילו אלים הוקדשו המקדשים בבעל בק. באתר נבנו שלושה מקדשים: מקדש יופיטר, מקדש ונוס ומקדש בכחוס (או מרקורי, זהות האל אשר לו הוקדש המקדש שנויה במחלוקת).
גם לגבי תיארוך המקדשים בבעל בק אין הסכמה. סביר להניח שבניית המקדשים החלה בתקופת אוגוסטוס, סביב שנת 15 לפנה"ס. את השלמת בניית הפודיום הענק של מקדש יופיטר, יש המייחסים לסלווקים ששלטו במקום מאז שכבשו אותו מידי התלמיים בשנת 200 לפנה"ס ועד הכיבוש הרומי בשנת 64 לפנה"ס. בניית המקדשים הסתיימה כנראה בתקופת הקיסרים האנטוניניים (שלטו בין השנים 138-217 לספירה).
טקסי הפולחן התקיימו תחת כיפת השמים. המדרגות המובילות לגגות המקדשים מעידות שהמזבחות ניצבו על הגגות, כפי שהכתיבה המסורת המקומית.
העניין במקדשי בעל בק נובע מעיצובם הייחודי ומהעיטורים בצורת מסכות בעלות מראה גרוטסקי ודרמתי, ששאבו השראתם מעיצובים יווניים הלניסטיים. חשיבותם בהיותם בעלי עיצוב נועז וחד פעמי.
כאשר הכריז הקיסר קונסטנטין על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 330 לספירה, הופסקה הבנייה במקום, וחקלים רבים נותרו בלתי גמורים. מאז אף נאסר פולחן הזנות שהיה נהוג במקדשים.
מקדש יופיטר
מקדש יופיטר בבעל בק הוא אינו גדול (גודל המתחם שלו 286X119 מ') יחסית למקדשים אחרים שהוקמו בעת העתיקה. בנייתו נמשכה במשך כל המאה השנייה לספירה. בימי שלטון הקיסר ספטימוס סֶוֶורוּס (211-193 לספירה) החלה בניית הפרופיליאה -מערך שערים מרשים בכניסה למתחם מקדש יופיטר, אשר הסתיימה בתקופת שלטון הקיסר פיליפוס הערבי (249-244 לספירה). הכניסה למקדש עוברת דרך חצר מקדימה בצורת משושה, המובילה לחצר מלבנית גדולה ( 112X 134 מ"ר). חצר זו, שיש המייחסים את בנייתה לתקופת שלטון הקיסר פיליפוס הערבי, מוקפת קולונדה הבנויה מ-128 עמודי גרניט שהובאו ממצרים. בניית חצר המקדש על כל מרכיביה הושלמה כנראה בתקופת שלטון הקיסר אנטונינוס פיוס (161-138 לספירה).
בחזית הפרופיליאה של מקדש יופיטר השתרעה רחבה מרוצפת גדולה המוקפת קיר בעל מתאר עגול למחצה או סגלגל אשר בצדו הפנימי ניצב ספסל. בשטח הרחבה התגלו בסיסי פסלים.
הפרופיליאה הייתה מורכבת משער חיצוני ומשער פנימי המקבילים זה לזה, וביניהם החצר המשושה. אל השער החיצוני שהיה מבנה עצמאי, הוביל גרם מדרגות רחב התחום משני עבריו בקירות. משני צדי שער זה נישאים שני מגדלים פינתיים אשר בין חזיתותיהם משתרע פורטיקו בן 12 עמודים. בקיר הפנימי של השער היו שלושה פתחים שדרכם אפשר היה לחצות את החצר המשושה ולעבור דרך שלושה פתחים בשער הפנימי.
במרכז החצר המשושה רחבה משוקעת המוקפת פורטיקו. מצפון ומדרום לשער הפנימי של הפרופיליאה, בשתי הפינות המזרחיות של החצר, מוקמו אולמות גדולים. גם בקיר הצפוני של חצר המקדש וגם בקיר הדרומי של המקדש עוצבו באופן סימטרי שלוש אכסדראות מלבניות שביניהן שתי אכסדרות עגולות למחצה.
חצר המקדש שאליה מוביל השער הפנימי, תחומה במבני פורטיקו ממזרח, מצפון ומדרום. לאורך צידה המערבי בנוי גרם מדרגות המוביל למקדש.
במרכז החצר שני מזבחות, אחד גדול ואחד קטן הערוכים בזה אחר זה לאורך ציר האורך של המתחם. מלבד מזבחות אלה, היו בחצר שתי בריכות היטהרות.
תמונה 7.6 תוכנית הקרקע של המקדשים בבעל בק
תמונה 7.7 מקדש יופיטר בבעל בק
המקדש עצמו ששטחו 48X88 מ"ר ניצב על פודיום בגובה 13 מטרים מעל הקרקע ושבעה מטרים מעל החצר המובילה אליו. מדרגות מצויות בקצה אחד שלו בלבד, כפי שהיה מקובל במקדשים הרומיים. הפודיום אינו מהטיפוס הרומי, אלא מהווה חלק ממקדש עתיק יותר אשר נבנה מאבנים קיקלופיות (ענקיות), ומתוארך לאלף השלישי לפנה"ס. שלוש אבנים המצויות בקיר המערבי של הפודיום שמשקל כל אחת מהן כאלף טון, מגיעות לממדים עצומים (שטח בסיסן 3.6X4.5 מ"ר ואורכן מגיע ל-19-20 מטר). עד היום לא ברור כיצד נבנה הפודיום, שחלק מאבניו שוקלות למעלה מאלף טון, כיצד הובאו אבנים עצומות אלה מהמחצבה וכיצד הורמו והונחו בצורה מדויקת במקומן.
מקדש יופיטר היה מקדש קורינתי המורכב מאולם כניסה (פרונאוס) ומאולם ראשי (נאוס). בחזיתו היו עשרה עמודים חלקים. בניית עמודים לא מחורצים, הושפעה מהמסורת המקומית. ששת העמודים הניצבים עד היום במקום מעידים על ממדיו העצומים של המקדש המקורי. לשם יצירת העמודים חצבו הרומים עמודי גרניט באסואן שבמצרים הרחוקה. כמו עמודי הקולונדה שבחצר המלבנית, כל 54 העמודים העצומים שהקיפו את המקדש (גובה כל אחד מהם עלה על 20 מטר) הובלו במצרים על הנילוס ומשם עד העיר הליופוליס שבלבנון.
אפריז המקדש (האמצעי מבין שלושת הפסים האופקיים של הקורה שבה תומכים העמודים) קושט בראשי אריות ובראשי שוורים לסירוגין, מוטיב שמקורו באדריכלות ההלניסטית. הכרכוב (הפס העליון של הקורה שבה תומכים העמודים) מעוטר בדגמים גיאומטריים וזואומורפיים. מערך העיטורים הזה משווה למקדש עושר בארוקי.
למקדש קולוסלי זה היה ערך תעמולתי, בסמלו את רומא רבת-העוצמה ובתרומתו להערכה העצמית הסורית.
מקדש בכחוס (או מרקורי)
מדרום למקדש יופיטר נמצא מבנה מלבני נפרד שנבנה כנראה בימי שלטונו של הקיסר אנטונינוס פיוס וידוע בשם מקדש בכחוס ((Bacchus. אין ודאות לגבי שם המקדש. בהיות מרקורי האל השני בחשיבותו בשלישיית האלים של הליופוליס, היינו מצפים שהמקדש השני בגודלו ייקרא על שמו, אך התבליטים המעטרים את חזית אולם הכניסה משני צדי הכניסה הראשית, ובהם תיאורים של סצנות בכחנליות, מעידות כנראה שהמקדש הוקדש לאל היין – בכחוס. נתון נוסף המחזק את ההשערה שהמקדש הוקדש לבכחוס הוא הימצאות שרידי מקדש גדול שהוקדש כנראה למרקורי, על גבעה בדרום העיר.
מקדש בכחוס הוא מקדש פריפטראלי (על שטח 83X 36 מ"ר) הניצב על פלטפורמה בגובה חמישה מטרים. גרם מדרגות המחולק לשלוש קבוצות שבכל אחת עשר מדרגות המופרדות על-ידי משטחים אופקיים, מובילות אל הכניסה. מעל דלת הכניסה מוצגים תבליטי גפנים ופרגים המעידים שיין וסמים שימשו כנראה את באי המקדש כחלק מפולחן האל.
המקדש אשר לו אולם כניסה המוביל לאולם ראשי, מוקף עמודים חלקים שגובהם 17.5 מטרים. גרם מדרגות שרוחבו כרוחב אולם המקדש, הוביל אליו ממערב והוליך אל קודש הקודשים שהיה גבוה ב-4.20 מטר ממפלס האולם. בחזיתות נצבו שישה עמודים ובצדי המקדש 15 עמודים. לעמודים בסיס יוני וכותרת קורינתית. עיצוב הארכיטרב דומה לעיצוב הארכיטרב במקדש יופיטר. גם כאן מופיעים עיטורים של ראשי אריות ושוורים לסירוגין וכרכוב המעוטר בדגמים גיאומטריים ובדגמים מן הצומח.
במקדש בכחוס, העיטורים באולם הראשי עולים בעושרם על עיטורי צדו החיצוני, זאת בניגוד למקדשים היווניים והרומים שרוב העיטורים שלהם נמצאו בצדו החיצוני של המקדש. חצאי עמודים הוצמדו לקירות וביניהם עוצבו גומחות ששימשו כנראה כחללים לפסלים. האנטבלטורה שמעל עמודים אלה הייתה עשירה בדקורציה.
מקדש זה נשמר במצב טוב. בעשורים האחרונים נעשו בו עבודות שחזור המעידות על עברו המפואר.
מקדש ונוס
מדרום-מזרח לאקרופוליס מקדש ונוס שבנייתו מתוארכת לסוף המאה השניה לספירה ולתחילת המאה השלישית, תקופת שלטון הקיסר פיליפ הערבי (Philip the Arabian) שהמקדש מופיע כנראה על מטבעותיו. יש המתארכים את התכנון הכללי ואת חלק מהעיטורים לתחילת המאה השניה לספירה. ייחוס המקדש לוונוס מתבסס על העיטורים האדריכליים שמעל הגומחות: צדפים ועליהם יונים. הן צדפים הן יונים נקשרים על-פי המיתולוגיה לאלה ונוס. עם זאת, זיהויו של המקדש כמקדש ונוס אינו ודאי.
המקדש עגול ובנוי על פודיום עם פורטיקו לכיוון צפון. צורתו ייחודית: גומחות מרכיבות את בסיסו ואת בסיס כיפתו ומקשרות בין ארבעת העמודים המקיפים את הסלה העגול שאת הקיר המקיף אותו מעטרות חמש גומחות . גרם מדרגות גבוה הוביל לפורטיקו, שהיה מקורה בגמלון ונתמך על-ידי שמונה עמודים, ארבעה (הערוכים על בסיס ריבועי) בכל אחד מצדי הכניסה. שלא כמקובל במקדשים היווניים והרומיים, שם ניצבים העמודים המקיפים את הסלה על אותו המפלס שעליו ניצב הסלה, כאן ניצבים העמודים המקיפים את הסלה על מפלס נמוך מהמפלס שעליו ניצב הסלה. כך נוצר רושם מונומנטלי, למרות גודלו הצנוע של המקדש.
העיצוב המקורי והנועז של מקדש ונוס היוצר רושם ברוקי חינני הופך אותו לתופעה ייחודית בין מקדשי בבעל בק ובין שאר המקדשים הקלאסיים.
תמונה 7.8 מקדש ונוס בבעל בק
בתקופה הביזנטית הפך מקדש ונוס לכנסייה שהוקדשה לברברה הקדושה. בשנת 636, אחרי הכיבוש המוסלמי, שימש מתחם המקדשים כמבצר המוקף בחומה.
המרחצאות הרומיים
המרחצאות, המוכרים בשם "תֶרמָה" (thermae, מילולית בלטינית: "חם"), היוו חלק בלתי נפרד מאורח החיים הרומי. הם סיפקו מים חמים וקרים והייתה להם משמעות חברתית מובהקת. המונח thermae התקשר במקור למים חמים, אך עם הזמן התרחבה משמעותו, והוא שימש להגדרת מרחצאות מסוגים שונים.
המרחצאות שימשו כמעין "קנטרי-קלאב" מודרני, מקום מפגש חברתי. שם היו נפגשים, מפטפטים, עוסקים בספורט ומאזינים למשוררים שבאו לדקלם את שיריהם. מלבד חדרי רחצה, כללו המרחצאות: תאטרון, אולם התעמלות, פלאסטרה (palaestra, מבנה בו נערכו תחרויות אגרוף ופעילויות ספורט אחרות), סטאדיום (מבנה בלתי מקורה שבו מסלול ריצה באורך 192 מטר בערך, ומשני צִדיו מקומות ישיבה לצופים), אולמות לאספות וספרייה. אלפי המבקרים שהגיעו למרחצאות מדי יום חויבו בדמי כניסה. היו זמנים שבהם אִפשרו הקיסרים כניסה חופשית למרחצאות, בניסיון להגביר את הפופולריות שלהם.
בבוקר נפתחו המרחצאות ברומא למען הנשים ואחר-הצהריים למען הגברים. היו מרחצאות מעורבים רבים שפעלו כבתי בושת או כמקומות מפגש לזוגות נואפים. הקיסר אדריאנוס אסר על פעילותם של מרחצאות מסוג זה.
המרחצאות היו הארמונות של העם הרומי ובכך הגשימו את רעיון הדמוקרטיה. העניים והעבדים היו יכולים לבקר בהם כמו שאר התושבים וליהנות מכל המותרות. הביוגרף של הקיסר אדריאנוס סיפר שהקיסר התרחץ במרחצאות הציבוריים ככל אחד אחר. לרשות המבקרים עמד צוות שכלל מניקוריסטים, ספרים, חופפי שׂער ומאות עבדים שהיו אמורים להפוך את הרחצה לחוויה מפנקת. סֶנֶקה, הפילוסוף והמדינאי הרומי, אמר על כך שזיעה צריכה להיות תוצאה של עבודה פיזית קשה, ולא של ישיבה לא פרודוקטיבית בחדר חם.
במאה הראשונה לספירה נבנו בתי מרחצאות גדולים לנוחיות הקהל הרחב. תוכנית הקרקע שלהם הייתה מורכבת, אך סימטרית. הסימטריה נחשבה למילה נרדפת לפאר. חלק מהמבנה הכיל חדרים מקורים בקמרונות בטון ששימשו כמקום לתנורים או למטרות אחרות. החדרים נבנו בצורה סימטרית סביב חדר מרכזי גדול מאוד, הפריג'ידאריום (frigidarium) - חדר המרחץ הקר. חדר זה, ששימש כחדר החברתי הגדול, היה מעוטר בפאר רב. עמודים גבוהים ניצבו סמוך לקירות שעוטרו בתבליטי סטוקו עדינים. ברֵכות קטנות היו צמודות לחדר זה. המרחצאות היו מצוידים במערכת חימום מרכזית. אוויר חם זרם תחת הרצפה ובין הקירות. הטפידאריום (tepidarium) היה חדר סאונה, שבו נועד האוויר החם לגרום להזעה. בקלידאריום (calidarium) הייתה אמבטיה חמה. לחדרים אלה נוספו מלתחות.
מבני המרחצאות הציגו התפתחויות נועזות במבנה הקמרונות הרומיים, שנבנו מבטון עמיד בפני מים וחסין אש. במרחצאות מימש הבטון את מלוא הפוטנציאל שלו. כמו כן מדגימים מבני המרחצאות שילוב בין תוכנית פונקציונלית של בניין שנועד למטרות רבות ובין פאר המתבטא בציורים ובפסלים מרהיבים.
המרחצאות הגדולים והמפוארים הראשונים ברומא, היו המרחצאות הציבוריים שנבנו על-ידי מרקוס אגריפא בשנים 25-12 לפנה"ס. אגריפא אִפשר כניסה חופשית למרחצאות שבנה. המרחצאות כללו אולמות גדולים, במבנה שבו אולם אחד הוביל לאחר. היו במקום אמבטיות חמות, פושרות וקרות ואף חדרי עיסוי. בעקבותיו בנו הקיסרים מרחצאות גדולים יותר ויותר, שהגדולים שבהם היו מרחצאות קָרָקָאלָה ומרחצאות דיוֹקלֶטיאנוּס (Diocletian) ברומא. אלה האחרונים אף נשתמרו במצב הטוב ביותר.
מרחצאות קרקאלה ברומא, שהיו המרחצאות המפוארים ביותר בקיסרות הרומית, נבנו בחלקם הגדול על-ידי הקיסר קרקאלה ששלט בין השנים 211-217 לספירה, והושלמו כעשרים שנה לאחר מותו, בתקופת שלטון אלכסנדר סֶוֶורוּס (Severus). במרחצאות אלה היה מקום ל-1,600 מתרחצים. מתוך 14 האקוודוקטים שהובילו מים דרך הקמפניה לרומא, היה אחד שמור למרחצאות קרקאלה.
כוונתו של קרקאלה בבניית המרחצאות הייתה להעביר לאזרחים את המסר שהשלטון דואג להם. היה זה אמצעי תעמולה שבאמצעותו רצה להבטיח לעצמו שקט ולזכות בתמיכת אזרחי רומא, לאחר שרצח את אחיו גֶטָה ((Geta אשר היה שותפו לשלטון. כמו כן, היה מעוניין במפעל בנייה שיביא להנצחת שמו.
מרחצאות קרקאלה נבנו ליד הקִירְקוּס מַקְסִימוּס (ראו תת-פרק קירקוס, בפרק מבני בידור) וליד הארמון המלכותי. היה זה אתר שבו הרבה לבנות אביו של קרקאלה, סֶפּטימוּס סוורוס. כך השלים קרקאלה פיתוח אזור ששושלת משפחתו עסקה בבנייתו. דרכי הגישה למרחצאות היו נוחות, ומיקומן בפרברי העיר אִפשר בנייה ללא מגבלות שטח.
תמונה 7.9 תוכנית הקרקע של מרחצאות קרקאלה
בשנת 847 גרמה רעידת אדמה להרס חלקים ממרחצאות קרקאלה. אך הנזק הגדול ביותר נגרם למרחצאות על-ידי האפיפיור פאולוס השלישי פַרְנֶזֶה (Farnese) (כיהן בשנים 1534-1549), שאִפשר שימוש חוזר באבניהן לבניית כנסיית סן פייטרו ברומא. כמו כן, העביר ברֵכות ממרחצאות אלה והפך אותן למזרקות, שאותן הציב לפני ארמון פרנזה.
מרחצאות דיוקלטיאנוס נבנו בין השנים 298-306 לספירה. מערך מבנים זה, הדומה במערך שלו למערך מרחצאות קרקאלה, כלל מקום ל-3,000 איש והשתרע על שטח שאורך צלעותיו 361x376 מטר.
אגריפא, טריאנוס, קרקאלה ודיוקלטיאנוס – כולם בנו מרחצאות ברומא ובערים הגדולות שבפרובינציות. בעיר טימגד שבצפון אפריקה היו לא פחות מאחד-עשר בתי מרחצאות.
עם עליית הנצרות נאסר השימוש במרחצאות, בטענה שרחצה נועדה לניקיון ולא להנאה. הירונימוס ((Jerome הקדוש (347-419) הזהיר מפני חשפנות ומציצנות במרחצאות וראה בהן סכנה חמורה לנפש.
במאה החמישית נהרסו מרחצאות כתוצאה מהריסת האקוודוקטים על-ידי ההונים וגם עקב הידלדלות האוכלוסייה שהפכה אותם לשוממים. בשנת 537 הרסו הגותים את האקוודוקט שסיפק מים למרחצאות דיוקלטיאנוס. מאז שימשו המרחצאות כאסמי תבואה, כאורוות וכמקור לחומרי בנייה לשם שימוש חוזר.
המרחצאות שבנו אגריפא, נֶרון (Neron), טיטוס וטריאנוס לא שרדו, אך חלקים ממרחצאות קרקאלה ומרחצאות דיוקלטיאנוס עדיין קיימים.
הבזיליקה והשווקים
מבני הבזיליקה המוקדמים ביותר נבנו במאה השנייה לפנה"ס ושימשו כמרכזי מסחר וכבתי משפט. הבזיליקה הייתה טיפוס המבנה הגדול ביותר ששימש להתכנסות אנשים תחת קורת גג אחת, לצרכים שאינם דתיים. היא מוקמה בדרך כלל ליד הפורום, והייתה בעלת תפקיד מרכזי בחיים האזרחיים בעיר. פירוש המילה "בזיליקה" basilike)) ביוונית הוא "בית המלך". אף שמקור השם יווני, מבני הבזיליקה העתיקים ביותר נמצאים ברומא.
לבזיליקה תוכנית קרקע מלבנית עם אַפְּסיס (גומחה בצורת חצי עיגול) בקצה אחד של המבנה או בכל אחד מקצותיו. מבנה הבזיליקה סימטרי בציר האורך ולעתים גם בציר הרוחב. הכניסה לבזיליקה נעשתה מהקצה או מהצד. הספינה המרכזית (האגף המרכזי הנישא מעל שני האגפים שלצידיו) הנתמכת על-ידי אַרקדוֹת (סדרת קשתות הנתמכות על-ידי אומנות), מוארת על-ידי קומת תאורה (קומת חלונות הנישאת מעל גגות האגפים הצדדיים). כל אחת מהספינות הצדדיות מורכבת משלושה קמרונות חבית (קמרונות בצורת חצי גליל). תקרת הספינה המרכזית הייתה עשויה מקמרונות מצולבים (קמרון הנוצר ממפגש שני קמרונות חבית המצטלבים זה עם זה). עמודי הבזיליקה, עמודים קורינתיים מחורצים, תמכו בקמרונות החבית שבאגפים הצדדיים, ובקמרונות המצולבים שבספינה המרכזית. אלה האחרונים היו מקושטים בקסטונים (תיבות) עמוקים מסטוקו צבוע. האפסיס שבקצה הבניין היה מקום מושבו של השופט.
חסרונה של הבזיליקה בהשוואה לפורום היה בהיותה קטנה יותר, אך יתרונה על הפורום היה בהיותה מקורה ומוגנת מפגעי מזג האוויר.
תמונה 7.10 שחזור הבזיליקה של מקסנטיוס
הבזיליקה של מקסנטיוס (Maxentius)
הבזיליקה של מקסנטיוס (המכונה גם בזיליקה נוֹבָה Basilica Nova), שבנייתה החלה בין השנים 306-310 על-ידי מַקסֶנטיוּס (חי בין השנים 279-312 לספירה בקירוב) והושלמה על-ידי קונסטנטין אחרי 313 לספירה, הייתה מרשימה ביותר. היא השתרעה על שטח של 6,500 מ"'ר, ועלתה בממדיה על מבני המרחצאות. לספינה המרכזית של בזיליקה זו, שלושה מפרצים המקורים בקמרונות מצולבים. הקמרונות המצולבים בספינה המרכזית צמחו מעמודים מונוליתיים שהתנשאו לגובה 14.5 מטר. הספינות הצדדיות היו מקורות בקמרון חבית. היו בבזיליקה זו שני אפסיסים – הצפוני שבהם נוסף על-ידי קונסטנטין. גג הבזיליקה היה בנוי מרעפים מוזהבים שהוסרו במאה השביעית לשם שימוש חוזר בכנסיית סן פייטרו הישנה.
היום נותרו מהבזיליקה רק שלושה קמרונות חבית.
תמונה 7.11 שרידי הבזיליקה של מקסנטיוס ברומא
השוק של טריאנוס
השוק של טריאנוס, שתוכנן על-ידי אפּולודוֹרוּס (Apollodorus) מדמשק ונבנה בשנים 100-112 לספירה, ריכז את הפעילות המסחרית ברומא. היו בו 150 חנויות ומשרדים במערכת מבנים הדומה למרכז קניות מודרני. שוק זה, שתוכניתו מנצלת את שיפוע הגבעה הקְוִוירְנַאלִית (Quirnal), מוביל אל פורום טריאנוס.
מבנה השוק היה פונקציונלי ומונומנטלי – שילוב אופייני לאדריכלות הרומית. הוא עוצב בצורת טיילת מקורה בקמרונות מצולעים, וכלל אולם דו-קומתי ומעליו קומת מרפסת ששימשה גם כקומת תאורה. משני צדי טיילת זו היו חנויות. רבות מהן רוצפו בפסיפסים אשר הציגו את סוגי הסחורות שנמכרו בהן.
כדי לתמוך בקמרונות הגבוהים השתמש האדריכל בתומכות חיצוניות, הנתמכות על-ידי קשתות אבן. אלף שנה מאוחר יותר בנו אדריכלי הקתדרלות הגותיות הגדולות תומכות דואות דומות. נראה שהמבנה החדשני של התומכות בשוק של טריאנוס, לא חזר על עצמו במבנים רומיים שנבנו אחריו.
תמונה 7.12 קמרונות בשוק של טריאנוס
מבני בידור
האמפיתאטרון
האמפיתאטרון, כמו הדרמה הרומית, שאב השראתו מיוון, אך בעוד שביוון נבנה התאטרון על שיפולי גבעה, תוך ניצול פני השטח, נבנה התאטרון הרומי על-פני קרקע מישורית. לעתים יושרו שטחים כדי לבנות את האמפיתאטרון.
למעשה, הרומים פיתחו את מבנה התאטרון היווני. הם הכפילו אותו ויצרו אמפיתאטרון (amphitheatron, מילולית ביוונית: המאפשר לראות מסביב; theatai ביוונית, מילולית: לראות) שנבנה בתוך העיר, הרחק מהגבעות הסובבות אותה. האורקסטרה (המקום השמור למקהלה) הייתה חצי עגולה והיוותה לעתים קרובות חלק מהאודיטוריום (החלק השמור לקהל). שלא כמו בתאטרון היווני, שם הייתה האורקסטרה המקום השמור לפני הסקיני (המבנה שממנו יצאו השחקנים לבמה ובו החליפו את תלבושותיהם) להופעת המקהלה או השחקנים, בתאטרון הרומי היא היוותה חלק מהאודיטוריום, שבו ישבו הצופים על כיסאות נוחים.
ההבדל בין ייעודו העיקרי של האמפיתאטרון לבין ייעוד התאטרון בא לידי ביטוי בצורת האליפסה השלמה של האמפיתאטרון, שזירה סגלגלה במרכזו. לטיפוס מבנה זה לא היה תקדים ביוון. עובדה זו אינה מפתיעה: האמפיתאטרון נועד בעיקר להצגת קרבות גלדיאטורים (gladius, מילולית בלטינית: חרב)או לקרבות בין אנשים ובעלי-חיים – דבר שלא היה מקובל כלל בקרב תושבי יוון.
למשחקי הגלדיאטורים הייתה מסורת ארוכה. הגלדיאטורים היו אסירים אשר הוכרחו להילחם עד מוות כדי לפייס את האלים ששכנו בעולם התחתון. בקולוסאום, שהיה האמפיתאטרון הגדול ביותר, נערכו הופעות במשך כל היום. הן החלו בתחרויות של קומדיות ובהצגת בעלי-חיים אקזוטיים בבוקר והמשיכו בתחרויות של גלדיאטורים אחר-הצהריים.
גלדיאטורים מקצועיים, פושעים מדרגה ראשונה, שבויי מלחמה ועבדים נלחמו זה בזה או בבעלי-חיים. נשקיהם כללו רשתות, חרבות, קלשונים או לפידים.במשך מאה הימים של טקסי פתיחת הקולוסאום, בשנת 80 לספירה, נערכו הופעות שבהם נהרגו מאות בעלי-חיים ואלפיים גלדיאטורים. בשנת 404 לספירה אסר הקיסר הונוריוס (Honorius) (שלט בין השנים 395-423) על קיום מופעים מסוג זה על-פי חוק. אחרי איסור זה נמשכו קרבות בין בעלי-חיים עוד מאה שנים נוספות.
אמפיתאטרון הקולוסאום קיבל את שמו באופן אירוני, לא ממידותיו שלו(אורך צלעותיו 188 מטרX156 מטר, וגובהו 48.5 מטר), אלא מהעובדה שניצב ליד פסל קולוסלי (בגובה 20 מטר) של נרון בדמות אל השמש הליוס. אספסיאנוס (Vespasian) החל לבנות את הקולוסאום בין השנים 69-79 לספירה באתר של אגם ארמון הזהב של נרון. שני בניו, טיטוּס (Titus) ודוֹמיטיאנוס((Domitian, השלימו את הבנייה. יתרון פוליטי נזקף לזכות אספסיאנוס, על שהחליף "אגם פרטי" של שליט עריץ, במונומנט שנועד לבדר את הציבור.
הקולוסאום, שכלל מקום לחמישים אלף צופים בקירוב, נבנה מאבן ומבטון בצורת אליפסה ולא היה מקורה. שבעים ושש כניסות הובילו פנימה את הנכנסים, שעלו במישורים משופעים אל מקומות הישיבה שלהם, אשר אורגנו על-פי מין ומעמד חברתי. האנשים הנכבדים ביותר ישבו סביב הזירה. נשים ועניים עמדו או ישבו על ספסלי עץ בקומה העליונה, כפי שהיה נהוג בדרך כלל בתאטרון ובאמפיתאטרון. שער הכניסה שיועד להם הוביל אותם ישירות לקומה העליונה. תכנון זה אפשר תנועה נוחה של המוני אנשים אל תוך המבנה.
7.13 הקולוסאום ברומא
7.14 א הקולוסאום ברומא
הקיר החיצוני של הקולוסאום נתמך על-ידי שמונים אומנות התומכות בקמרונות חבית. הכניסה הראשית מוסגרה בקשת ניצחון שעליה ניצב פסל קוואדריגה (מרכבה רתומה לארבעה סוסים), והארקדות החיצוניות עוטרו בשפע פסלים.
בקומה הראשונה ניצבים פילאסטרים (עמודים שטוחים הבולטים מעט מהקיר שאליו הם צמודים) עם כותרות דוריות, בקומה השנייה פילאסטרים עם כותרות יוניות, ובשלישית, פילאסטרים עם כותרות קורינתיות. אלמנטים אדריכליים יווניים אלה משמשים כאן בתפקיד דקורטיבי טהור. הקיסר דומיטיאנוס הוסיף קומה רביעית בשנים 81-82 לספירה, אך לא נותרו שרידים מהמושבים העליונים שנבנו כנראה מעץ. קיר הקומה הרביעית היה מעוטר בזיזי אבן ונשא מעליו כרכוב. החורים שבזיזי האבן שימשו בעבר כמגרעות לעמודי עץ שתמכו בחיפוי דק ענק שניתן לפריסה ולגלילה. יריעות הבד שנמתחו מעל המבנה נועדו להגן על קהל הצופים מפני השמש הלוהטת.
הקולוסאום נבנה משלוש טבעות קונצנטריות של אומנות וביניהן שני מסדרונות מקבילים עם קמרונות בטון שהקיפו את כל הבניין. האומנות של הטבעת הפנימית ביותר היו חופשיות (free standing), בעוד האומנות בשתי הטבעות האחרות היו צמודות לקירות.
כמו באמפיתאטראות אחרים, הייתה גם בקולוסאום מערכת מפוארת של מעברים תת-קרקעיים וחדרים מתחת לזירה, אשר שימשו את המתחרים לפני הופעתם. במשך עשר השנים הראשונות לקיומו, היה חלק זה של הקולוסאום מלא מים, ששימשו לקרבות מים מבוימים. עם הזמן הבינו הרומים שהדבר מזיק ליסודות המבנה ולריצופו.
הקיר החיצוני של הקולוסאום צופה באבן טַוֶורְטִין (tavertine), אבן גיר וולקנית מאזור טיבולי. רצפת הזירה הייתה עשויה עץ שכוסה בחול (בלטינית "Harena" ומכאן המילה אָרֶנָה "Arena" – זירה. החול נועד לספוג את דם הלוחמים בזירה.
הקולוסאום הוא אחד ההישגים האדריכליים הגדולים ביותר בעת העתיקה. מלבד היותו הישג אמנותי בלתי רגיל, הוא מהווה יצירת מופת בכל הנוגע לתכנון, להנדסה ולארגון. זהו מבנה המשלב מסיביות, נוחות, פאר וחן, תכונות שהפכו אותו למודל של אמפיתאטראות בעולם. בצורתו האליפטית היווה פתרון הולם להושבת אלפי אנשים סביב זירה.
למרבה הצער חלק גדול מהקולוסאום נהרס. שלוש רעידות אדמה הביאו לקריסת חלקים ממנו – הראשונה ב-1231, השנייה ב-1349 והשלישית ב-1703. לאלה נוסף במאה ה-15 השימוש החוזר לבנייה שנעשה באבן הטוורטין שציפתה את מבנה הקולוסאום.
ההופעות שהוצגו בתאטראות ובאמפיתאטראות נתפסו כדבר בלתי הולם לאדם נוצרי. טֶרטוּליאן (Tertulian) (155-220 בקירוב), אחד מאבות הכנסייה הנוצרית וממעצבי המחשבה הנוצרית, כתב שהאמונה הנוצרית אוסרת על הצגת מופעים ציבוריים מענגים. המאמינים במאות הראשונות לספירה ידעו שמופעים אלה מעוררים תחושות לא טהורות כמו כעס ותאווה, אך רק בסוף המאה החמישית, עם התחזקות כוחה של הכנסייה, הופסקה פעילות זו.
הקִירקוּס (Circus)
המבנה הגדול ביותר ששימש למטרות בידור בעולם הרומי היה הקירקוס(Circus, מילולית בלטינית: קו מעוגל). מקור הקירקוס בהיפודרום היווני. מבנה הקירקוס שולב בדרך כלל עם מבנה המרחצאות. משעות הבוקר נערכו בו מירוצי סוסים ומרכבות ולעתים גם קרבות בין בני-אדם לבעלי-חיים. מירוצי מרכבות היו פופולריים מאוד ומשאבים רבים הושקעו באימון ובבחירת אנשים וסוסים מתאימים. הרוכבים המפורסמים נחשבו לאלילים בעיני בני התקופה. במירוצים השתתפו מרכבות רתומות לארבעה סוסים בדרך כלל, אך היו גם מרכבות רתומות לשניים, לשלושה ולעתים אף לשישה או לעשרה סוסים. הימורים סביב המירוצים היו תופעה רווחת. אלפי רומים היו מתאספים בקירקוס כדי לצפות בהופעות, חלקם אף בילו במקום במשך כל היום.
תמונה 7.14 קירקוס מקסימוס ברומא
הקירקוס העתיק ביותר ברומא הוא הקירקוּס מקסימוּס אשר עבר שיפוצים ושחזורים רבים. שמו, מקסימוס (מילולית: הגדול ביותר), ניתן לו בגלל גודלו. הוא נבנה בעמק שבין הגבעות הפלאטיניות. יוליוס קיסר (בשנת 46 לפנה"ס), ובעקבותיו אוגוסטוס, שיוו לו פרופורציות מונומנטליות. מאוחר יותר הוסיפו לו קלאודיוס (Claudius), נרון וטריאנוס עמודים ופסלים, וציפו אותו בשיש יקר. אוגוסטוס הביא מהליופוליס שבמצרים את האובליסק (עמוד אבן אשר בקצהו העליון בנויה פירמידה קטנה) של רעמסס השני (הנמצא היום בפיאצה דֶל פּוֹפּוֹלו), והעמידו על חומה נמוכה (spina). החומה נועדה לחלק את הזירה לשני מסלולים, ולאפשר למרכבות להקיף אותה שבע פעמים, כפי שהיה מקובל. אורך הקירקוס מקסימוס היה 609.6 מטר ורוחבו קרוב ל-200 מטר. 255,000 איש היו יכולים לצפות במירוצי המרכבות, משני צדי המסלול. עם נפילת רומא פורק הקירקוס ונעשה בו שימוש חוזר לבנייה. האובליסק היה המבנה היחיד שנותר במקום (עד שהועבר לפיאצה דל פופולו) אחרי כל הפלישות לעיר והביזות שנערכו בה.
קירקוס שנשמר כמעט בשלמותו עד ימינו, הוא הקירקוס של מקסנטיוס (מלך בין השנים 306-312) ברומא. 10,000 צופים היו יכולים לצפות בתחרויות. אורך המסלול 513 מטר ורוחבו 78 מטר בקירוב. חומה נמוכה חילקה את המסלול לשניים. האובליסק הנמצא היום בפיאצה נבונה, מעל פסל ארבעת הנהרות של ברניני, ניצב פעם במרכזה של חומה נמוכה זו, סמוך לכניסה הראשית לקירקוס. בקצה המזרחי של הזירה, בין שני מגדלים, היו תאי צפייה, ובאזור זה החל המירוץ. הקיסר היה יכול להגיע ישירות מארמונו, דרך מסדרון ארוך, לבמה שעליה ניצבו המנצחים.
7.15 שרידי הקירקוס של מקסנטיוס
אמות מים (אקוודוקטים)
מים היו מאז ומתמיד אחד המקורות החשובים ביותר של כל ישוב. מאז שנוסדה רומא שימש לה נהר הטיבר כמקור מים שזרם לאורך הגבול המערבי של העיר (היום הוא חוצה את העיר). במאה הרביעית לפנה"ס, עם התרחבות ממדי העיר ועם הגידול באוכלוסייתה (שכללה מהגרים רבים, סוחרים ועבדים), היה צורך בהגברת הספקת המים, ולשם כך ניצלו הרומים מעיינות מרוחקים.
באמצעות אמות מים אשר בנו על-פי מודלים אשורים ויווניים שאותם שכללו, העבירו הרומים מים אל מאגר מים (castellum) בעיר. באמות מים אלה העשויות ארקדות שנבנו זו על גבי זו, המים ירדו מהרי האפנינים בתעלה, ונעו בכוח הכובד. לכל אורך התעלה נשמר שיפוע של בין 35-55 סנטימטר לקילומטר. מובילי מים אלה נמשכו לאורך קווי רכס וכשהגיעו למישור המקיף את רומא, חצו אותו בגשרים ארוכים וגבוהים – אמות מים. המים שהגיעו לעיר זרמו למכלי אגירה, שבהם שקעו הטין והחצץ אשר נסחפו עמם. מכאן זרמו המים למכלים קטנים יותר. צינורות חלוקה הזרימו את המים לבתי מרחצאות פרטיים וציבוריים, למזרקות, לבתי מגורים, לווילות ולכפרים.
הצינורות נבנו מקטעים משולבים של חרס ועופרת. כבר אז היה ידוע שעופרת מזיקה לבריאות (ויטרוביוס מזכיר זאת בכתביו), אך איש לא נתן דעתו על כך.
החלוץ הרומי בתחום בניית אמות המים היה הצנזור אפּיוּס קלאודיוס קרַאסוּס (Appius Claudius Crassus מאוחר יותר Caecus), אשר בנה בשנת 312 לפנה"ס את האַקֽווָה אַפּיָה (Appia Aqua ; מילולית: המים של אַפּיוּס) – האקוודוקט שנועד להעביר מים לרומא ומסלולו נמשך לאורך 16.2 קילומטרים בקירוב. למעשה, הרומים לא כינו בשמות את האקוודוקטים אלא את המים שהועברו באמצעותם. אקוודוקט אקווה אפיה היה ברובו תת-קרקעי; זאת בהשפעת האטרוסקים, שיצרו מערכת מצולבת של תעלות תת-קרקעיות באזורים הכפריים.
מאוחר יותר, בין השנים 269-272 לפנה"ס נבנה אקוודוקט נוסף – אקווה אַנֽיוֹ וֶטוּס (Aqua Anio Vetus, מילולית בלטינית: מי אַניוֹ העתיק) שהוביל מים מעמק אניו ואורך מסלולו הגיע לפי ארבעה ממסלול אקווה אפיה. אקוודוקט אניו וטוס היה מורכב בעיצובו וברובו תת-קרקעי. חלקו העלי (326 מטרים בלבד) היה בנוי ארקדות אבן ומסלול זרימת המים שבו היה עשוי שכבת בטון עבה. על-פי יוליוס פרונטינוס ((Julius Frontinus(40-104 לספירה), מצביא, מדינאי וסופר שכתב על אודות האקוודוקטים של רומא, הוא העביר מים (180,000 מ"ק מדי יום) ל-35 קסטלה (castella, רבים של (castellum, ומימיו היו בוציים.
.האקוודוקטים הרומיים, על קשתותיהם הגדולות, היוו הישגים הנדסיים מרשימים והועתקו שוב ושוב ברחבי האימפריה. בעיר נֶמאנסוּס הרומית שבדרום צרפת (נים של ימינו) נמצא הפונט די גאר (Pont du Gard), שנבנה בשנת 19 לפנה"ס בקירוב. זהו אקוודוקט באורך 250 מטר ובגובה 49 מטר בקירוב, שהיווה חלק מאקוודוקט תת-קרקעי ברובו, באורך כולל של 50 ק"מ. האקוודוקט הוביל מים מאוּז (Uses) ועד נים, בהפרש של 17 מטר בין המפלס הגבוה ביותר למפלס הנמוך ביותר. עובי שלוש הארקדות של האקוודוקט, הנישאות זו על גבי זו, משתנה, כיוון שלארקדות התחתונות היה דרוש בסיס חזק ביותר בנהר. אקוודוקט זה נבנה על-פי נוסחה שהבטיחה את עמידותו לאורך זמן. גושי אבן גדולים סותתו והונחו זה על זה ללא מלט, כדי להימנע מסכנת שטיפת מלט מבין החיבורים, מצב שהיה עלול להוביל לקריסה. באקוודוקט זה הייתה ההנדסה לאמנות.
תמונה 7.16 אקוודוקט פונט די גאר בנים
למבני האקוודוקטים נדרשה אחזקה מתמדת, שהייתה כרוכה בעבודות תיקונים ושחזורים. משמעות הפסקת עבודות אלה הייתה הפסקת תפקודם של האקוודוקטים. מהתקופה הרומית שרד מספר גדול של אקוודוקטים. הם אינם מעוטרים, אך לעיצוב הפרופורציות שלהם הוקדשה, ללא ספק, תשומת לב רבה.
עמודי זיכרון ושערי ניצחון
לצרכים טקסיים נטלו הרומים מן התרבות ההלניסטית את שער הניצחון ואת עמוד הניצחון. שערי ניצחון ועמודי ניצחון נחשבים למונומנטים אדריכליים, אף שאינם כוללים חלל המשמש למגורים או להתכנסות אנשים. מונומנטים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. חשיבותם בערכם הסמלי.
שערי ניצחון
שערי ניצחון היו נפוצים ברחבי האימפריה הרומית בהיותם מונומנטים אדריכליים המייצגים כוח ובציינם נקודות סמליות של כניסה לערים. בדרך כלל שימשו שערי ניצחון כמונומנטים לזכר נצחונות צבאיים. לאחר כל ניצחון צבאי היה מתאסף קהל גדול לחזות במצביאיו, שעברו דרך שער הניצחון עם השבויים והשלל.
שערי ניצחון הופיעו סמוך לשנת 200 לפנה"ס, ושימשו כמכשיר תעמולה בידי השלטון. שערי ניצחון רבים נבנו, אך רק מעט מהם שרדו. שערי הניצחון הראשונים היו בעלי קשת אחת, והמאוחרים היו בעלי שלוש קשתות. הקשת האמצעית הייתה רחבה וגבוהה יותר מאלה שבצִדיה. שער ניצחון בעל שתי קשתות הוא נדיר. אפריז קשת הניצחון עוטר בדרך כלל בתבליטים המתארים תהלוכת ניצחון. האומנות קושטו בפילאסטרים קורינתיים או בכותרות מורכבות.
שער טיטוס, הניצב בנקודה הגבוהה ביותר בוויה סַקרָה (Via Sacra) ברומא, הוקם לזכר דיכוי התקוממות היהודים בארץ ישראל ולזכר כיבוש ירושלים על-ידי טיטוס ועל-ידי אביו אספּסיאנוס בשנת 71 לספירה. הכתובת בחלקו העליון של השער מעידה שנבנה על-ידי דומיטיאנוס אחרי שנת 81 לספירה, לכבוד אחיו טיטוס שמת באותה שנה וזכה להאלהה. לשער קשת אחת שלצדיה חצאי עמודים (עמודים החצויים לאורכם וצמודים לקיר). ארבעה עמודים ניצבים בפינות השער. התבליט במרכז הקשת מציג את ההאלהה (apotheosis, אפּוֹתאוֹזיס) של טיטוס. בחלק הפנימי של הקשת נראה מצד אחד תבליט של הקיסר על כרכרת ניצחון ומהצד השני תבליט המציג את השלל שנלקח מהמקדש בירושלים. מעל השער הייתה במקור קוואדריגה עשויה ברונזה.
תמונה 7.17 שער טיטוס
שער ניצחון ששרד במצב טוב יותר מכל שער ניצחון אחר הוא שער קונסטנטין. שער זה הוקם כדי לחגוג עשור לשלטונו של הקיסר קונסטנטין ולשמש עדות לנצחונו על מקסנטיוס בגשר מילוויוּס (Milvius) בשנת 312 לספירה. גובה השער 25.7 מטרים ועומקו 7.4 מטרים. הסנאט בחר להציבו ליד הקולוסאום כדי להחניף לקיסר. לשער שלוש קשתות – האמצעית היא הגדולה מביניהן – והוא מעוטר בתבליטים פגאניים המפארים את השמש הבלתי מנוצחת (Sol Invictus) אשר מלווה את הקיסר ושומרת עליו. מכל צד של השער ארבעה עמודים קורינתיים מונוליתיים הצמודים לקיר ותומכים באנטבלטורה. פסלים דקורטיביים רבים בשער זה נלקחו ממונומנטים שנבנו בתקופות שלטון הקיסרים טריאנוס, אדריאנוס ומרקוס אורליוס, ונעשה בהם שימוש חוזר כדי לייצג אירועים שהתרחשו בזמנו של קונסטנטין.
תמונה 7.18 שער קונסטנטין
התבליטים מציגים את נצחונותיו של קונסטנטין, ובהם נצחונו על מקסנטיוס. שמונה פסלי שיש הממוקמים מעל העמודים הקורינתיים ומתארים שבויים דאקיים, נלקחו כנראה מפורום טריאנוס שבו נמצאו פסלים דומים. זוגות תבליטים עגולים, בקוטר שני מטרים כל אחד, ממוקמים מעל שלוש הקשתות. התבליטים מתארים ציד והקרבת קורבנות, וסגנונם מזוהה עם תקופת אדריאנוס.
התבליטים המציגים את נצחונות קונסטנטין מעידים על זניחת הסגנון הקלאסי, המציג דמויות עם פרופורציות אידאליות, לטובת הצגה סִמלית המבשרת את סגנון ימי הביניים. הקיסר, שהוא הדמות החשובה ביותר, הוא גם הדמות הגדולה ביותר והיחידה שמוצגת מהחזית. נתיניו פשוטי העם קטנים יותר ומעוצבים בצדודית, כמעין ביטוי חזותי לכפיפותם לו.
שערי ניצחון שרדו אחרי נפילת האימפריה הרומית, אם השתלבו במרקם העיר הימי ביניימית, ואם לא הייתה דרישה לאבני בנייה. בתקופת הרנסנס הרסו הבונים קשתות ניצחון אחדות. בערים קטנות בימי הביניים שימשו שערי הניצחון כשערי עיר. כך, כנראה, עזרה גאווה עירונית לשמר את שער אוגוסטוס בפאנוֹ (Fano), שהיווה חלק מהחומות הימי ביניימיות של העיר.
לשערי הניצחון הייתה השפעה גדולה על העיצוב האדריכלי בימי הביניים ואחריהם.
עמודי ניצחון
עמודי ניצחון נבנו לזכר אנשים מכובדים ולזכר נצחונות צבאיים. המפורסמים שבהם, עמוד טריאנוס ועמוד מרקוס אורליוס, נמצאים ברומא. אפשר לראות בעמודים אלה – כמו באובליסקים המצריים או במנהירים (מנהיר – אבן ניצבת) הפרה-היסטוריים – סמלים פאליים.
7.19 עמוד טריאנוס 7.19 א עמוד טריאנוס – פרט
עמוד טריאנוס, שנבנה ב-113 לספירה, ניצב במקור בין שני בניינים שנבנו על-ידי טריאנוס ואפשרו לשוכנים בהם צפייה בתבליטים שעל העמוד. היה זה עמוד דורי שנבנה מ-27 תופי שיש (גזע העמוד עשוי מ-23 תופים) שהונחו זה על גבי זה. העמוד נישא לגובה 100 רגל רומיים (35.23 מטר). גרם מדרגות פנימי, שבו 185 מדרגות, מוביל אל קצהו העליון. במקור, ניצב מעליו פסל נשר מברונזה, אך לאחר מות טריאנוס הוחלף פסל הנשר בפסל ברונזה מוזהבת בדמות טריאנוס. פסל זה נהרס בימי הביניים ומאז 1588 ניצב במקומו פסל ברונזה של פטרוס הקדוש. על העמוד מתוארות בתבליטים (שבמקור היו צבועים) מלחמות טריאנוס בדַאקִים. סדרה של 23 ספירלות מציגות סיפור מתמשך שתחילתו בקצה העליון של העמוד וסיומו בקצהו התחתון. הסצנותכוללות כ-2,500 דמויות אנושיות. בסיס העמוד שימש חדר קבורה, ובו נטמן אפרו של טריאנוס.
תמונה 7.20 עמוד מרקוס אורליוס
עמוד מרקוס אורליוס (Marcus Aurelius) בפיאצה קלנה (Colona) ברומא (כמה מאות מטרים מדרום לעמוד טריאנוס), הוקם על-ידי הסנאט לאחר מות הקיסר מרקוס אורליוס (121-180 לספירה, שלט בין השנים 161-180 לספירה), ובנייתו הושלמה בשנת 193 לספירה. הוא נבנה מ-27 תופי שיש ונישא, כמו עמוד טריאנוס, לגובה 100 רגל רומיים. התבליטים מציגים ב-20 ספירלות סיפור מתמשך, הכולל אירועים ממלחמות הקיסר במַרקוֹמַאנִים (Marcomanni) (שבטים גרמנים) ובסַרמַטיונים (Sarmations) (שבטים ממוצא אִירָנִי שישבו ממערב ומצפון לים השחור) בשנים 172-175 לספירה. התבליטים (שהיו במקור צבועים בצבעים עזים, כולל זהב – בצבע זה נצבעה דמות הקיסר) עמוקים מתבליטי עמוד טריאנוס, ולכן הם יוצרים ניגודים חזקים של אור וצל. הדמויות מודגשות ובעלות נפח רב יותר. מדרגות לוליינות, סביב אומנה בתוך העמוד, מובילות אל הקצה העליון של העמוד, שם על משטח ריבועי הוצב פסל מרקוס אורליוס.
בשנת 1589 שחזר האמן דומניקו פונטנה את העמוד, והציב בראשו את פסל פאולוס הקדוש אשר החליף את פסל הקיסר.
מבני קבורה
הרומים כינו בשם מאוזוליאום כל מבנה קבורה שהתקרב בממדיו ובפארו למאוזוליאום בהליקרנסוס. המאוזוליאום של אדריאנוס (המכונה היום קסטלו סנט אנג'לו), שנבנה בשנת 135 לספירה ברומא, הוא אחד ממבני הקבורה החשובים ביותר ששרדו מהעת העתיקה. צורתו צורת תוף עגול הצומח מתוך פודיום ריבועי. תוספת הפודיום הייתה שינוי שנעשה בתוכנית בזמן הבנייה. על התוף הגדול ניטע גן, ובמרכזו נבנה מבנה עגול קטן שקוטרו קטן במידה רבה מקוטר התוף. בראש מבנה זה ניצבה כנראה קבוצת פסולים עם מרכבה. המונומנט היה מוקף מעקה מברונזה שקושט בטווסים מצופים זהב.
תמונה 7.21 המאוזוליאום של אדריאנוס
חדר הקבר מכותר בקמרון חבית ובתוכו ניצב סרקופג של אדריאנוס עשוי מאבן פורפיר אדמדמה-ארגמנית.
עד תחילת המאה השלישית נקברו הקיסרים במאוזוליאום של אדריאנוס. במאה החמישית חיבר אותו הקיסר הונוריוס לחומות שבנה מרקוס אורליוס, ומאז היה למבצר וכונה קסטלום (Castellum, מילולית בלטינית: מבצר). מאוחר יותר הפך המקום לבסיס צבאי המכונה קסטלו סנט אנג'לו.
מבנה קבורה רומי חשוב נוסף הוא המאוזוליאום של דיוקלטיאנוס בספאלאטו (Spalato, מילולית באיטלקית: ארמון קטן), היא סְפְּלִיט (Split) (בתחום קרואטיה של ימינו), שנבנה בשנת 300 לספירה. המאוזוליאום מתומן מבחוץ, וניצב על פודיום. בראשו כיפה בצורת חצי כדור. הוא מוקף בפריסטייל קורינתי (peristyle, מילולית ביוונית: מוקף עמודים). מבפנים המבנה עגול וקוטרו כ-13 מטר. מאוזוליאום זה מהווה חלק מארמון דיוקלטיאנוס בספאלאטו (ראו בהמשך). היום הוא משמש כקתדרלה.
אחת מצורות הבנייה השכיחות במבני קבורה רומיים הייתה הפירמידה. הרומים התעניינו במצרים מאז שהפכה לחלק מהאימפריה הרומית. צורות ומוטיבים מצריים היו אופנתיים במיוחד בתקופת אוגוסטוס. קאיוּס קֶסטיוּס (Caius Cestius), אשר מת בשנת 12 לפנה"ס, בנה לעצמו מבנה קבורה בצורת פירמידה בדרום מערב הגבעה האוונטינית (Aventine) ברומא, בצמוד לחומה האורליאנית. הפירמידה, המתנשאת לגובה 27 מטר ומצופה בשיש לבן, שוחזרה בשנת 1633. דלת קטנה בצִדה המערבי של הפירמידה מובילה לחדר קבורה שעל קירותיו ציורים בסגנון פומפיי, שהתאפיין בתיאורים נטורליסטיים ובצבעים עזים.
תמונה 7.22 הפירמידה של קסטיוס
בתי המגורים הרומיים
הדוֹמוּס (Domus)
הבית הרומי נבנה בהשראת תוכנית הבית האטרוסקי. בדוֹמוּס, בית העשירים הרומי, היו 12 חדרים בקירוב, ערוכים סביב חצר פנימית, מלבנית או ריבועית. חצר זו נקראה אטריום, (ater, מילולית בלטינית: שחור), כיוון שקירותיה היו שחורים מעשן האח. האטריום היה מקום מפגש לבני המשפחה ולאורחים. החצר הייתה מקורה בחלקה בגג רעפים אדום, שבראשו פתח. הפתח שימש כארובה והחדיר פנימה אור ואוויר. מכל שהוצב מתחתיו אִפשר איסוף מי גשמים. הצורך באיסוף מי גשם נבע מהעובדה שכמות המים שסיפקו האקוודוקטים לא הספיקה לשתיה ולצורכי הבית השוטפים. צינורות עופרת, שמוקמו מתחת למכל איסוף המים, חוברו למכלי מים תת-קרקעיים שניצבו מתחת לבתים ושירתו לעתים משפחות אחדות.
לצד האטריום היה מטבח, שבו הוכנו ארוחות והוקרבו קורבנות לאבות המשפחה ולאלי הבית המגנים עליו על שולחן מיוחד. בתוך גומחה בחצר ניצב הלַרַרְיוּם, המקדש הביתי שבו הוצבו פסלי אבות המשפחה וצלמיות קטנות של מאכלים שונים כמו ירקות ודגים, שנועדו להגן על האוכל מגנֵבה. צלמיות אלה ייצגו את הפַּאנַאטֶס (Panates) - רוחות שלהן הודו הרומים על שאפשרו להם לאכול. מיטתם של בעל הבית ואשתו מוקמה בצמוד לקיר שנמצא מול הכניסה. אשת בעל הבית, שעסקה בטווייה ובאריגה והשגיחה על עבודות הבית, נהגה לשבת באטריום עם המשרתות.
בתקופות מוקדמות נהגו הרומים לקבור את מתיהם מתחת לרצפת האטריום, דבר שקשר חצר זו למוות ולרוחות אבות המשפחה המתים.
7.23 בית רומי טיפוסי – תוכנית קרקע
הרומים הוסיפו לבית חצר נוספת על-פי המודל היווני, חצר הפֶּריסטילוּם(peristylum) או הפֶּריסטייל. בבתי הרומים האמידים בערים כללה האכסדרה ברכת מים שלעתים קרובות נוספה לה מזרקה. ברכה זו הייתה מעשה ידי אמן, ובדרך כלל עוטרה בתבליטים. היא תרמה להגברת הלחות ולהורדת הטמפרטורה הגבוהה בקיץ הים תיכוני היבש.
רצפות הבית צופו אבן, שיש או פסיפס, הקירות צופו שיש או ציורי פרסקו, ואילו התקרות נבנו מקורות עץ חשופות. בבתים עשירים יותר נעשה שימוש בזהב, בשנהב או בציורי פרסקו לציפוי התקרות.
במקור היה הבית הרומי בן קומה אחת, אך במשך הזמן הפכו בתים דו-קומתיים למקובלים. לקומה השנייה היה אפשר לעלות במדרגות דמויות סולם. קומה זו הוארה על-ידי חלונות, שחלקם פנו לרחוב וחלקם פנו לחצר הפנימית. בתים מסוג זה היו נחלתם של העשירים בלבד. האיכרים, לעומתם, חיו בבקתות שבהן חדר אחד.
מעמדו של בעל הבית בא לידי ביטוי בעיצוב הבית. הדקורציה לא הייתה רק אמצעי להציג לראווה עושר, אלא אף עזרה להגדיר את מטרתם של החללים הפנימיים השונים בבית. רצפת אולם המבואה עוטרה בדרך כלל בפסיפס שכלל מסר למבקר בבית – לעתים כתובת המברכת אותו או מבטאת איחולים להצלחתו הכספית, ולעתים אזהרה מפני כלב. האטריום עוטר בציורי קיר שתיארו דגמים מן הצומח, ראשי מדוזה או קופידונים המשחקים מחבואים, לעתים נצבע הקיר בצבעים שונים. חלון המטבח, אשר תחתיו מוקם תנור הבישול, עוטר בסורגי ברונזה דקורטיביים. על קירות חדרי השינה צוירו בדרך כלל ציורים שיצרו אשליה של חלונות פתוחים הנשקפים אל נוף עירוני. ציורי קיר הסלון נראו כגלריה של תמונות, ועל קירות חדר האוכל הפונה לגן צוירו ציורים שתיארו צמחייה, מזרקה, ציפורים או תיאורים דומים אשר יצרו אשליה שהגן נכנס אל תוך הבית.
רוב הבתים הוארו מלמעלה ולא מחלונות הפונים לרחוב, כיוון שחלונות הבתים הוגפו בתריסי עץ. מאז סוף תקופת הרפובליקה החלו להשתמש בזכוכית כדי לאפשר חדירת אור לבתים. עד אז עוצבו החלונות בעבודת לַטִיס (מעשה סבכה). השמשות הראשונות היו עגולות אך לא שקופות לחלוטין. במאה הראשונה לספירה הופיעה זכוכית שקופה מהטיפוס המוכר לנו היום. בסוף המאה הראשונה היו בתי המלאכה לייצור זכוכית לנפוצים באיטליה, והתפשטו אף לעבר גאליה.
גגות הבתים היו משופעים או שטוחים. הגג המשופע היה גג רעפים, לעתים מחודד, משופע מכל צדדיו. הגג השטוח, שכונה סוֹלַריוּם (solarium), עוטר בדרך כלל בצמחייה.
הערים פומפיי והרקולנאום מספקות את המידע השלם ביותר על הבית ההלניסטי-רומי, מהמאה הרביעית לפנה"ס ועד להתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה. שתי הערים סבלו מאוד מהנזק שנגרם להן ברעידת האדמה בשנת 62 לספירה, ורבים מהבתים שופצו והורחבו עוד לפני האסון הגדול.
הווילה
בתקופת השגשוג של האימפריה הרומית, התפתחו טיפוסים חדשים של בתי מגורים. העשירים בנו בתים בכפר. מקום המגורים האידאלי היה האחוזה הכפרית – הווילה - ששילבה בין הבית האטרוסקי העתיק לאלמנטים מהבית היווני. הודות לשלום ששרר בתקופת שלטון אוגוסטוס, לא היה עוד צורך בביצור הבית. לווילה היו שני חלקים עיקריים: חזיתי ועורפי. בחלק החזיתי הייתה חצר שסביבה התרכזו החדרים הציבוריים וחדר העבודה של בעל הבית. בחלק העורפי התרכזו החדרים הפרטיים של בני המשפחה, שאף הם נבנו סביב חצר פנימית.
במשך הזמן נוצרה הבחנה בין וילה כפרית חקלאית (villa rustica) ובין וילה עירונית (villa urbana). הווילה החקלאית כללה דירות למשרת שניהל את ענייני הכספים, למנהל החשבונות, לדוכנים ולמחסנים. בבניית הווילה הכפרית, נעשו מאמצים לשלב בין יופיו של הנוף לנוחות, שילוב שקשה למצוא בעיר, שבה מוקף כל בית בבתים אחרים וקירות השכנים חוסמים את האור. בווילה הכפרית היו חדרים נפרדים לקיץ ולחורף. החדרים הקיציים פנו לצפון, והחורפיים פנו לדרום. בין החדרים היו חדרים מיוחדים להתעמלות, לספרייה ולאוסף אמנות. השטח סביב הבית כלל פארקים, מחסנים, ברכות דגים, דירים, כלובי עופות, רפתות, אורוות, בתי עבדים וסדנאות. לקראת סוף תקופת הרפובליקה ובתקופה האימפריאלית הגיעו המותרות בבתים מסוג זה לשיאם. פליניוס הצעיר (62-114 לספירה בקירוב) תיאר באחד ממכתביו את הווילה הטוסקאנית המפוארת שלו ששכנה בנוף הררי. על-פי תיאורו בווילה חדרים רבים: אולם כניסה, חדרי שינה, חדרי משרתים, חדרי אוכל, חדרי אמבטיה – האמבטיה, לדבריו, הייתה כה גדולה עד שהיה אפשר לשחות בה – ואולם נשפים. סביב הווילה ניטע גן שבו צמחייה עשירה, מזרקות, ברכה וכיסאות שיש.
וילה נתפסה כטיפוס מיוחד של בניין, המדגיש את הקשר בין אדריכלות בית המגורים ובין סביבתו הטבעית ויוצר שילוב בין שני האלמנטים.
בני העולם הקלאסי תפסו את הטבע כמיתולוגי ואלגורי. בעיני היוונים הייתה לטבע משמעות אלוהית. כל עץ, למשל, היה קדוש לאל אחר (עץ אלון היה קדוש לזאוס, עץ זית היה קדוש לאתנה וכדומה). הרומים, שאימצו את גישת היוונים, האמינו כי רוחות האלים שוכנות בטבע, בתוך עצים או סלעים למשל. היו אלים שנתפסו כמשגיחים על שדות, פרדסים, כרמים, מעיינות, יערות וכדומה – יופיטר, לדוגמה, שמר על עצי האלון הקדושים לו. הסביבה הטבעית של האדם נתפסה כרקע אידאלי לחיות בו.
הווילה של אדריאנוס בטיבולי
דוגמה לווילה מפוארת מהתקופה האימפריאלית, היא הווילה של הקיסר אדריאנוס בטיבולי (Tivoli). הווילה ניצבת בשטח מישורי, בין גנים, על רקע נוף מרהיב, כ-30 ק"מ מצפון-מזרח לרומא. אדריאנוס בנה אותה בעשר השנים הראשונות לשלטונו, ווהיא הייתה למקום מגוריו המועדף. טיבולי הייתה עיר קטנה ששימשה כמקום מגורים מועדף על האצולה הרומית מאז המאה השנייה לפנה"ס. הווילה, שהשתרעה על שטח של 18 ק"מ מרובעים, כוללת סדרת מבנים נפרדים הסמוכים זה לזה, אשר נועדו להזכיר לקיסר את המקומות שהלהיבו אותו במסעותיו. אדריכל מוכשר ביצע את העבודה בהשראת דרישות הקיסר.
7.25 שרידי וילת אדריאנוס בטיבולי
בווילה נכללו מבנים שונים ובהם: ארמון ששימש למגורים, ספריות, מרחצאות קטנים (לנשים כנראה) ומרחצאות גדולים (לגברים), אולמות אוכל, גנים, ברכות דגים, מקדשים, תאטרון יווני ומאחזים צבאיים. מתחת לווילה היו מסדרונות תת-קרקעיים לעובדים. הייתה זו מעין אימפריה בזעיר אנפין.
הבנייה במגוון צורות אדריכליות מציגה מיומנות ודמיון בשימוש בבטון מצופה בלבנים. המאפיין הבולט של הווילה הוא משחק מתמיד של קווים מתפתלים, במקום הצורות המלבניות המקובלות. חצרות מוקפות שדרות עמודים ואולמות כניסה שולבו בהרמוניה עם דירות מתומנות ועגולות. במבנה הווילה הגיע עיצוב הבטון לשלמות.
שילוב הבניין, הפיסול והמזרקות בנוף נראה ספונטני, אך למעשה הוא תוצאה של לימוד מעמיק של הנוף. הווילות אינן חיקויים של מבנים אחרים, אלא יצירות אדריכלות מקוריות השואבות השראה ממודלים מפורסמים.
הווילה עוטרה ברצפות פסיפס, בפסלים ובמונומנטים מאבן, שרכישתם התאפשרה הודות לעושרה של האימפריה.
בשלהי העת העתיקה החלו הווילות להתפורר, ומאוחר יותר נעשה באבניהן שימוש חוזר.
הארמונות
ארמונות הקיסרים, אשר ניצבו בראש הגבעה הפלאטינית, חלשו על מרכז העיר ששכן בעמק שמתחתיהם. ארמונות אלה עדיין מרשימים בימינו, אף כהריסות.
הארמון של נרון, אשר כונה בית הזהב (Domus Aurea), נבנה בשנת 65 לספירה ברומא. שלא כמו הווילה של אדריאנוס בטיבולי, מוקם ארמון זה בתוך העיר הגדולה. היה זה הקומפלקס המונומנטלי הגדול ביותר שנבנה ברומא – מעין עיר בתוך מרכז רומא, המוקפת שדות ואגמים. הביוגרף סוּאֶטוֹנְיוּס (Suetonius) (69-122 לספירה בקירוב) כתב שאולם המבואה של הארמון היה כה גבוה, עד שהיה אפשר להציב בו פסל קולוסלי של נרון בגובה 120 רגל (כ-35 מטר). הבית היה מצופה זהב ומקושט באבנים טובות ובאם הפנינה. בחדרי האוכל היו תקרות משובצות שנהבים, שהיה אפשר לסובבם ולהמטיר מהם פרחים, והיו צינורות שהזליפו בושם על האורחים. אולם הנשפים היה עגול והסתובב יום ולילה "כמו השמים". במרחצאות הארמון היו מֵי ים ומי גופרית, מתאר סואטוניוס. הקיסרים הפלוויאנים הרסו את בית הזהב כדי לפנות מקום לקולוסאום ולמרחצאות.
הישג חשוב נוסף בתחום בניית הארמונות בתקופת הקיסרות הרומית הוא ארמון דיוֹקלֶטיאנוּס בסְפַּאלַאטוֹ (סְפּליט המודרנית) שנבנה בשנת 300 על חופי דלמטיה (קרואטיה של ימינו) ליד העיר הרומית סַלוֹנָה (Salonae). היו שמצאו קשר אטימולוגי בין המילה ספאלאטו ובין המילה "פָּלאטיום" (palatium) שפירושה "ארמון". וילקס (Wilkes) טוען בספרו Diocletain's Palace שלפרשנות זו אין יסוד. לדבריו מקור השם ספאלאטו בשיח האַספָּלאטוֹס (Aspalathos) שהיה כנראה נפוץ בחופי דלמטיה.
בשנת 305 החליט דיוקלטיאנוס לפרוש מכס הקיסרות ולהפוך לאזרח פרטי. הוא עבר לגור בארמונו בספאלאטו – האזור שבו נולד. מאז סירב לחזור לחיים הפוליטיים. פרישתו הייתה מעשה חסר תקדים וחד פעמי שגרם לתדהמה בזמנו.
אדריכלים מהמזרח הוזמנו על-ידי דיוקלטיאנוס לבנות את ארמונו בשטח מלבני של 215X180 מ"ר בקירוב. הארמון משתרע על שטח גדול של העיר הימי ביניימית ספאלאטו שבדלמטיה (Dalmatia), אשר כונתה, בגלל דומיננטיות הארמון, "עיר בתוך בית".
הארמון המפואר נראה כבית מלכותי כפרי על שפת הים. פארו ניכר בארקדה שלו הנמשכת לאורך החוף האדריאטי. בדומה למחנה צבאי רומי, הוא היה מוקף חומות גבוהות. במבנהו משולבים צורת בית מגורים איטלקי מפואר שבו מבני לוג'ה (מבנה מקורה הכולל ארקדה או קולונדה ושני צדדים, או יותר, פתוחים) מרהיבים עם צורת מחנה צבאי רומי.
תוכנית הקרקע של הארמון הייתה כמעט מלבנית בצורתה. בכל אחת מפינות המלבן ניצב מגדל ריבועי. שדרות עמודים רחבות חצו זו את זו בזווית ישרה ונקודת המפגש ביניהן ציינה את מרכז הארמון. שדרות עמודים אלה מזכירות את התוכנית האורתוגונלית שאפיינה את המחנה הצבאי הרומי. המחצית הצפונית של הארמון הייתה מיועדת כנראה לאורחים ולאנשי האחזקה של הבית, ואילו במחצית הדרומית היו הדירות הקיסריות ולצדיהן חצרות. באחת החצרות נבנה מאוזוליאום מפואר לקיסר – מבנה מתומן, מקורה בכיפה גבוהה ומוקף שדרת עמודים. בחצר אחרת היה מקדש ליופיטר.
במרכזי ארבע צלעות המלבן שהקיף את מתחם הארמון היו שערים שכונו, מאות שנים מאוחר יותר, בשמות של מתכות שונות.
המבנה המבוצר של הארמון משקף את חוסר הביטחון ששרר בתקופת בנייתו.
7.26 תוכנית הקרקע של ארמון דיוקלטיאנוס בספליט
אִינסוּלָה (Insulae)
במאה השלישית לפנה"ס התפתחה ברומא בניית בנייני דירות בני שלוש קומות לפחות, שנועדו למגורים. הייתה זו דרכם של הרומים לפתור את בעיית גידול האוכלוסייה. במאה הראשונה לפנה"ס היו בנייני דירות שהגיעו לגובה חמש קומות ואף יותר. בתי דירות אלו כונו "אִינסוּלָה" (insulae, מילולית בלטינית: "איים"). בקומת הקרקע של בניין האינסולה היו בדרך כלל חנויות ובתי מלאכה.
עדות לקיום אינסולה כבר בשנת 218 לפנה"ס ניתן למצוא בכתבי ליביוס (Livy) המספר על שור שברח ונפל מקומתו השלישית של בית בפורום בואריום (Forum Boarium).
הבטון תרם רבות בבניית בניינים גבוהים. קירות הבטון נבנו בשיטת אוֹפּוּס קָמַנְטִיקוּם – שני קירות מקבילים שביניהם בליל אבנים ומלט. כיוון שכל מבני האינסולה היו אחידים בגודלם, הם קידמו את רעיון השוויון. בתקופת הקיסרות בעיר רומא היו בניינים אלה מקובלים יותר מאשר בתים פרטיים מטיפוס הדומוס הישן.
העיר רומא הייתה מורכבת ברובה מבתים משותפים רבי-קומות, שהאמירו אף לגובה עשר קומות. בניינים אלה לא היו בטוחים למגורים, כיוון שעקב גובהם לא היו עמידים לאורך זמן, ואף תנאי המגורים בהם היו מסוכנים לבריאות. הם היו מוּעדים לשרפות ותנאי ההיגיינה בהם היו ירודים.
בניגוד לעריהּ המאורגנות של האימפריה, כמו אוסטיה ופומפיי, הייתה רומא צפופה, מצחינה וחשופה לסכנת שרפות. בשכונות עוני רבות בעיר התמוטטו בניינים רבים וקברו את התושבים תחתיהם. היו אלה בניינים מטיפוס ה"קאזה פּוֹפּוֹלארֶה" (popolare casa) – בניינים עממיים בני שש קומות שאוכלסו במספר מרבי של דיירים ונבנו בשיטת אוֹפּוּס קְרַאטִיקיוּם (opus craticium). שיטת בנייה זו משלבת שימוש בקורות עץ ניצבות ואופקיות ששימשו כמסגרות לשורות לבנים. ויטרוביוס כתב על שיטת בנייה זו שקורות העץ מתעבות כתוצאה מלחוּת ומתכווצות כתוצאה מיובש וכך גורמות להיסדקות הסטוקו. כמו כן הוא מעיר כי האש אוחזת במבנים שנבנו בשיטה זו כבלפידים וכי הלוואי ששיטה זו לא הייתה מומצאת מעולם.
בכתבי סוף תקופת הרפובליקה ותחילת תקופת האימפריה הופיעה בעקביות התייחסות לסכנות שבבניינים הגבוהים, ובהן: סכנת קריסה, שרפות, קירות סדוקים ויסודות רעועים. התמוטטות בניין רב-קומות הביאה את אוגוסטוס (בשנת 27 לפנה"ס) לחוקק חוק, שהגביל את גובה הבניינים לשבעים רגל רומיות (כ-20 מטר). טריאנוס הגביל עוד יותר את גובה רבי-הקומות, וקבע שלא יעלה על 60 רגל רומיות (כ-18 מטר). אחרי השריפה ברומא מ-64 לספירה דרש הקיסר נרון שבניינים יצופו בלבני בוץ שרופות.
בחלק מהבניינים הגבוהים הייתה חצר פנימית בעלת ממדים מצומצמים ששימשה להחדרת מעט אור לדירות. בניגוד לדומוס, שפנה כלפי פנים אל חצר פנימית, פנו בנייני האינסולה כלפי חוץ ובחזיתותיהם היו חלונות רבים. מאפיין בולט של האינסולה היה היעדר מוחלט של נוחיות. כל קומה חולקה לדירות אחדות. לא היה חימום, לא היו מים זורמים – פרט לקומה הראשונה – ולא הייתה מערכת ביוב. דמי השכירות בדירות אלה היו נמוכים. עקב היעדר מתקנים מתאימים לבישול באינסולה, הרומים אכלו ושתו במסעדות בשכונותיהם. לעתים מוקמו מסעדות בקומה הראשונה של האינסולה. בישול בדירות היווה סכנה מתמדת להתלקחות שרפה, אשר בדרך כלל התפשטה במהירות.
בנייני דירות מבטון ומלבנים היו חסינים יותר לאש. אלה נבנו כנראה על-ידי יזמים פרטיים בעלי הון, שהיה ביכולתם לרכוש חומרי בנייה טובים, ולהעסיק מספר רב של נגרים מוכשרים, בעלי מלאכה ומהנדסי בטון.
נרון שיפר את תקנות הבנייה שהתייחסו לאוויר, לאור ולאוורור בין הבתים. תקנות אלה חייבו שימוש בחומרי בנייה שאינם מתכלים, וקבעו שגובה הבניינים החדשים לא יעלה על גובהו הכפול של רוחב הרחוב שלאורכו הם ניצבו. בעקבות זאת היו בנייני הדירות במאה השנייה לספירה מבנים בעלי קונסטרוקציה חזקה וגימור טוב.
באוסטיה היו מבני אינסולה רבים שכללו שלוש קומות מגורים מעל קומת קרקע. לעתים קרובות הייתה מרפסת שנמשכה לאורך כל הקומה. גרם מדרגות ניצב בדרך כלל בחזית, אך לעתים מקום בחצר פנימית.
תמונה 7.27 שחזור של אינסולה באוסטיה
מורשת האדריכלות הרומית
סגנון האדריכלות הרומית הוא הקרוב ביותר לטעם המודרני מכל הסגנונות בהיסטוריה. השאיפה ליופי גרנדיוזי והעובדה שהדקורציה אינה מהווה חלק מהמבנה, דומים במידה רבה לאדריכלות העכשווית.
אצטדיון הכדורגל המודרני הוא וריאציה של האמפיתאטרון הרומי. קמרונות החבית של בתי המרחץ הרומיים שימשו כמודלים לתחנות רכבת רבות.
האדריכלות הרומית היא המקור שממנו צמחה האדריכלות הציבורית. רומא הייתה אולי העיר הראשונה בעולם אשר הושם בה דגש על אדריכלות ציבורית. היא אף הייתה העיר הגדולה הראשונה שבה נבנו גשרים מונומנטליים בצורת סדרת קשתות. משם התפשט סוג בנייה זה לכל רחבי האימפריה.
אדריכלות הרומנסק – ששמה מעיד על השפעתה עת העתיקה עליה – שאבה השראה ממסיביות הבנייה הרומית, מהקשת העגולה ומהקמרונות הכבדים שהיו פופולריים מאוד באדריכלות הרומית. במרחצאות הרומיים אפשר לראות את האבטיפוס של מבנה הכנסייה הרומנסקית ואת הקמרונות אשר מהם התפתחה הכנסייה הגותית.
אדריכלות הרנסנס (renaissance, מילולית בצרפתית: לידה מחדש), כפי שמעיד עליה שמה, החייתה את תקופת העת העתיקה. אדריכלי הרנסנס הושפעו מהאדריכלות הרומית בבניית חללים גדולים הכוללים קמרונות, כיפות וגומחות. כמו כן אמצו דגמים עיטוריים שנעשה בהם שימוש באדריכלות הרומית.
הכיפות הרומיות הן מקור כל הכיפות המודרניות במערב.
אפשר למצוא מאפיינים של הבנייה המודרנית בבנייה הרומית כמו חלונות זכוכית והסקה מרכזית. הרומים אף היו הראשונים שהשתמשו בבטון לבניית בניינים גבוהים (אף שאין קשר בין הבטון המזוין שבו משתמשים בימינו לבטון הרומי).
צורת שער הניצחון שימשה כמקור השראה לאדריכלות ימי הביניים ולאדריכלות הרנסנס. בתקופה הנאו-קלאסית נעשו העתקים לשערי הניצחון בהזמנת נפוליאון ואחרים. מַרבל אַרץ' (Marble Arch), קשת הניצחון הניצבת בלונדון, מחייה מסורת ממושכת. גם עמודי הזיכרון בכיכר ונדום בפריז, ובכיכר טרפלגר בלונדון, מושפעים ישירות מעמוד טריאנוס. הבישוף ברנווארד (Bernward) מהילדסהיים חיקה אף הוא את עמוד טריאנוס בעמוד הברונזה שהקים בקתדרלה של העיר.
צורתו הייחודית של מקדש ונוס בבעל בק שימשה כמקור השראה לפרנצ'סקו בּוֹרוֹמִינִי (Francesco Borromini) (1599-1667), אדריכל מתקופת הבארוק, כאשר בנה את כנסיית סנט איבו (St. Ivo) ברומא.
האדריכל הרומי ויטרוביוס הציג בספרו "על האדריכלות", שנכתב בשנת 25 לפנה"ס, עקרונות אדריכליים שאותם לומדים גם אדריכלים בני זמננו.
כמו אדריכלות יוון הותירה האדריכלות הרומית את רישומה לאורך כל תולדות האדריכלות. היא שימשה כמקור השראה בעיצוב חלל הבניין, בעיצוב גשרים, איצטדיונים, תאטראות ומבני הנצחה.
העיר הרומית העתיקה
שורשי העיר הרומית העתיקה נעוצים בעיר האטרוסקית שקדמה לה. האטרוסקים היו בוני הערים הראשונים במרכז איטליה ובצפונה. טרם תקופתם התגוררה האוכולוסייה בבקתות עץ בכפרים. במשך המאה השביעית לפנה"ס החלו להיבנות ערים, ובתים מאבן ומלבני בוץ החליפו את הבקתות.
האטרוסקים ראו בעיר ישות חומרית ורוחנית מוגבלת בשטח שהוגדר וסומן מראש, ומקודשת בטקסים שנערכו עם ייסוד עיר. טקסים אלה, אשר אומצו מאוחר יותר על-ידי הרומים, מתוארים בספרים האטרוסקיים הקדושים.
האטרוסקים אימצו את תוכנית העיר האורתוגונאלית, אם התנאים הטופוגרפיים התאימו לכך. תוכנית עיר כזו התבססה על ארבע הנקודות הקרדינליות, המזרח, כיוון זריחת השמש, נחשב למשמעותי ולחשוב ביותר מבין ארבע רוחות השמים. המערב נחשב לחילוני לעומת המזרח הקדוש, הצפון נחשב לבעל מעמד גבוה והדרום לבעל מעמד נמוך. המילה "אוריינטציה", שמקורה במילה אוריינט (מזרח), מלמדת על חשיבות המזרח.
הרחובות הראשיים בעיר, הקַרדוֹ (Cardo) והדֶקוּמָנוּס (Decumanus), הצטלבו וחילקו את העיר לארבעה רבעים. המושג "קרדו", שמשמעותו "צירי" או "קוטבי", מציין את הרחובות הממוקמים על ציר צפון-דרום. הדקומנוס משתרע ממזרח למערב, בדומה ל"תנועת השמש בשמים". זו שיטה פשוטה אך מאורגנת היטב של עיצוב עיר.
בעיני האטרוסקים הייתה תוכנית עירם תבנית מוקטנת של העולם – מיקרוקוסמוס. האטרוסקים האמינו שהשמים מחולקים לארבעה רבעים באמצעות צלב בלתי נראה המורכב מציר צפון-דרום החוצה את ציר מזרח-מערב. הם האמינו שכוחות מייטיבים ומרעים ממוקמים באופן קבוע בארבעת רבעי השמים על-פי מיקומם של האלים. המערב נחשב כמקום משכנם של אלי המוות – האלים האיומים והרעים ביותר, והרבע הצפון-מערבי נחשב כמביא מזל רע. המזרח, לעומת זאת, נחשב כמקום משכנם של אלי השמים הטובים ביותר לאדם, והרבע הצפון-מזרחי נחשב כמבטיח מזל טוב. כפי שהשמים חולקו לרבעים, כך גם חולקה העיר האטרוסקית.
תכניתן של הערים האטרוסקיות הגדולות, כמו טַרקְוִוינִיָה (Tarquinia), קַאֶרֶה (Caere), ווֹלְטֶרָה (Volterra) וּוֶטוּלוֹנְיָה (Vetulonia), אינה סדירה. ערים אלה שוכנות באתרים נוחים להגנה, ולכן היה קשה ליצור בהם תוכנית אורתוגונאלית.
מחוץ לאזור אֶטְרוּרְיָה בנו האטרוסקים ערים בעלות מערך מאורגן ומסודר. שתי קולוניות אטרוסקיות מתחילת המאה החמישית לפנה"ס מעידות על כך: מַרְדְזַאבּוֹטוֹ (Marzabotto) בצפון וקַפוֹאוּאֶה (Capoue) בדרום. העיר מרדזאבוטו, כ-20 ק"מ מבולוניה, בנויה על מישור נרחב לרגלי גבעת מִיזָאנֶלוֹ (Misanello), המהווה את האקרופוליס של העיר. הרחובות חותכים את מישור העיר מצפון לדרום וממזרח למערב במדויק. הרחובות הראשיים היו הקרדו והדקומנוס. רוחבם היה 14 מטרים (כולל רוחב המדרכות); רוחב הדרך עצמה היה 9 מטרים. מרדזאבוטו נהרסה על-ידי הגאלים במאה החמישית לספירה. תכנון דומה נראה בעיר קפואואה.
תמונה 7.29 תוכנית העיר מרדזאבוטו
ערים אטרוסקיות אחרות נבנו אף הן על-פי תוכנית אורתוגונאלית; היו בהן דרכים סלולות ומערכות ביוב. הן בוצרו בחומות עבות ורבות-עוצמה מהטיפוס הקיקלופי, כפי שכבר נראה בפודיום של מקדש יופיטר בבעל בק.
הרומים הושפעו מהאטרוסקים בתכנון עריהם כפי שהושפעו מהם בתחומים אחרים. בערים הרומיות, כמו בערים האטרוסקיות, יש להבחין בין ערים שנבנו בתוכנית אורתוגונאלית ובין ערים שנבנו ללא מערך עקבי ומסודר. הערים שהקימו הרומים בקולוניות היו ערים אסטרטגיות ביסודן. העיר קולוניה Cologna) -קֶלֶן [Köln] בימינו) למשל הייתה קולוניה רומית. בדומה למחנה רומי, רחובותיה ישרים וחותכים זה את זה בזווית ישרה. רוב הערים הרומיות, כולל רומא, התפתחו בהדרגה ובאופן ספונטני ללא תוכנית מאורגנת.
עם ייסוד עיר רומית נערך טקס דתי בעל שלושה שלבים: השלב הראשון היה מעקב אחר השמש הזורחת ביום ייסוד העיר. על-פי כיוון זה נקבע כיוונו של הרחוב הראשי – הדֶקוּמנוּס מקסימוס (Maximus Decumanus). השלב השני היה הגדרת כיוון מאונך לדקומנוס – בכיוון זה נבנה הרחוב הראשי השני, הקַרדוֹ מקסימוס Cardo Maximus)). בשלב השלישי הותוו רחובות מקבילים לשניים הראשיים – הרחובות המשניים לדקומנוס כונו דוֹקוּמֶנִי מִינוֹרֶס (Decumeni Minores) והמשניים לקארדו כונו קַרִדִינֶס מִינוֹרֶס (Cardines Minores). בהשפעת התפיסה הדתית האטרוסקית, גם העיר הרומית נתפסה בעיני יושביה כמייצגת את העולם.
גבולות העיר הוגדרו באמצעות חומה. כיוון שהעיר נתפסה כישות המגנה על אזרחיה, כפי שאם מגנה על ילדיה, הופיעה בפסלים ובתבליטים האנשה (פּרסוֹניפיקַציה) של אלת עיר, שהוצגה לעתים קרובות מעוטרת בכתר בצורת חומה על ראשה.
בניית חומה הייתה השלב הראשון בהקמת עיר רומית קולוניאלית. בשלב הבא נבנו הבניינים. עבור הרומים, כמו עבור היוונים, הייתה הקמת עיר פעולה פוליטית ואזרחית. עם זאת, גם כאן לא נפקד מקומה המרכזי של הדת, עניין שבא לידי ביטוי בטקסים מקודשים, שהיוו חלק בלתי נפרד מייסוד עיר. כאשר הוחלט להקים עיר בקולוניה, לקחו התושבים אש מעיר האם וקשרו בשבועות קדושות את הקולוניה לעיר האם. בעקבות האטרוסקים סימנו הרומים בטקס ייסוד העיר את קו חומת העיר במחרשת ברונזה. במקום שנועד לשערים, הורמה המחרשה מעל פני הקרקע, כדי שלא יאלצו לחצות את קו ההגנה המאגי. מרכז העיר סומן כמקום המקדש.
פלוטרכוס כותב שחומות הערים היו קדושות, אך שעריהן לא נחשבו לקדושים. הוא מצטט את דברי וָארוֹ (Varro) (82-36 לפנה"ס בקירוב), מלומד רומי חשוב, שכתב כי על בני העיר להחשיב את החומות כקדושות כדי שיהיו מוכנים למות למען הגנתן. אך את השערים, כותב פלוטרכוס, אי אפשר לקדש ולברך כי דרכם עברו גופות המתים. ההשקפה הדתית הרווחת בתקופה זו הייתה כי אופיין הקדוש של החומות הובטח על-ידי האיחוד שיצרו בין שמים לארץ. כל אדם שחצה את המקום בו מתאחדים האדמה והשמים נחשב לאויב החיים שאותם הבטיח איחוד זה.
על-פי האמונה היו שערי העיר הרומית נתונים להשגחת האל יאנוּס (Janus) (Ianus, מילולית בלטינית: כניסה או דלת), האל בעל שתי הפנים שמקורו במיתולוגיה הינדו-אירופית. במקור היה יאנוס אל האור והשמש, אשר פתח את שערי השמים בבוקר וסגר אותם בלילה. עם חלוף הזמן היה לאל הנכנסים והיוצאים, העוברים בכל כניסה או מעבר (ואף נחשב לאל הבית). מעברים אלה היו לקדושים. הקשתות לאורך הרחובות כונו "יאני" (Iani), על-שם האל יאנוס, וסימלו את כיפת השמים. רבות מקשתות אלה, בייחוד הקשתות בשווקים, ברחובות הסואנים ובצמתים, הוקדשו ליאנוס ועוטרו בדמותו. יאנוס הוצג בדרך כלל כשוער בעל פנים הפונות לכיוונים מנוגדים, אוחז בידו האחת שרביט בשל היותו מלך, ובידו השנייה מפתח הפותח וסוגר תקופות, בתים ושערי ערים.
על דלתות בית המגורים הגן האל פּוֹרטוּנוֹס (Portunos), אשר גם הוא הוצג עם מפתח בידו. לעתים קרובות שמרו מפלצות ויצורים מופלאים על השערים. ערים ומבצרים זכו להגנתם של יצורים שהופיעו בפיסול ובתבליט: אריות, גריפונים, שוורים, אנשים-עקרבים, אנשים-אריות (לגברים או נשים) לעתים מכונפים (הם הספינקסים המצריים).
לצד אמונתם הדתית היו הרומים אנשים מעשיים. הם לא היססו ליישר גבעות, כדי לבנות עיר מישורית, או להרוס רבעים עתיקים, כמו הרובע היווני העתיק במרסיי, כדי לבנותו על-פי תוכנית גאומטרית. כמו האטרוסקים גם הרומים בנו מערכות ביוב. ברומא הוזרמו מי הביוב לטיבר בעוד שבערים הקטנות הם שימשו להפריית אדמות האיכרים.
בניגוד ליוונים, אשר לתכנון הערים שלהם היה אופי מעודן ומאופק, התאפיין תכנון הערים הרומיות במונומנטליות מודעת. שלא כרחובות היווניים שהיו מפותלים ולא מרוצפים, היו הרחובות הרומיים ישרים ומרוצפים באבן. ברחובות הראשיים נבנו בדרך כלל ארקדות (שדרות עמודים התומכים בקשתות). רחובות וצמתים הודגשו באמצעות אלמנט חדש – שער ניצחון. הרחובות תפקדו כמרחבים פעילים בנוף העירוני: בעוד היוונים הצטיינו במציאת דרכים ליצור מרחבים פתוחים משולבים בנוף, הגיעו הרומים לשלמות בסגירת חללים ובשליטה בפעילות האנושית. הם הקימו בניינים ציבוריים רבים, בעיקר על שבע הגבעות של רומא: תאטראות, אמפיתאטראות, מקדשים, ספריות וכדומה, ובנו מזרקות בפינות בעיר.
התייחסותו של הגאוגרף היווני פַּאוּזָניאַס (Pausanias) (143-176 לספירה) לעיר הקטנה פָּנוֹפֶּאוּס (Panopeus), שבאזור פּוֹסִיס (Phosis) שביוון, משקפת את הגישה הרומית האופיינית לעיר במאה השנייה לספירה. פאוזניאס שואל כיצד אפשר להחשיב יישוב זה כעיר, אם אין בו מבני ציבור, אין תאטרון, אין כיכר מרכזית, אין מים זורמים ואנשים גרים בבקתות עלובות בהרים. פאוזניאס מבטא את ההבדל בין התפיסה היוונית העתיקה שראתה בפוליס קהילה, ובין החשיבות שייחסו הרומים לנוחות החומרית של האזרחים.
בעיר הרומית הושם דגש על השירותים הציבוריים שניתנו לכלל התושבים, דבר שלא היה קיים בערי יוון. רומא העבירה חלק ממקור כוחה ותרבותה לערים ברחבי האימפריה, וכך הייתה כל עיר למרכז אדמיניסטרטיבי, דתי ותרבותי. כל אחד מהקיסרים הותיר את רישומו בערים אלה. לרומים, שנהנו מ-180 ימי חופשה בשנה, נדרשו מקומות בילוי לשעות הפנאי הרבות שלהם. לצורך זה אורגנו משחקים והופעות, נבנו אמפיתאטראות שהיו פופולריים מאוד, וכן בתי מרחצאות שהיו למרכזים החשובים ביותר בערי האימפריה.
באמצעות מדיניות "הלחם והשעשועים", שהגבירה את פופולריות השלטון בקרב הציבור, הבטיחה האימפריה את הישרדותה לא פחות מאשר באמצעות כוחה הצבאי. החיים העירוניים היו ציבוריים ופתוחים לכולם. כיכרות ציבוריות (פוֹרָה - fora), מקדשים, מבני בזיליקה אזרחיים, מונומנטים ששימשו לבילוי בשעות הפנאי (התאטרון, האמפיתאטרון, הקירקוס והמרחצאות) – כל אלה היו פתוחים לבני כל המעמדות.
רחובות רחבים ומונומנטליים קישרו בין מבני הציבור שבאזורי העיר השונים. ברחובות הראשיים, במיוחד בחלקה המזרחי של האימפריה, נבנו קולונדות. היו אלה מונומנטים ציבוריים שהיוו סמלי מעמד חשובים לעיר.
בראש וראשונה היו שיקולי תוכנית העיר צבאיים. הרחובות עוצבו בהתאם לתוכנית העיר באמצעות מדידות מדויקות. הדרכים היו בנויות עם קימור קל כדי לאפשר ניקוז מי גשם לתעלות שבשוליהן.
אחת המטרות הצבאיות החשובות שעמדו לנגד עיני הרומים בבניית דרכים הייתה הקשר בין ה"קולוניות" השונות – ערים שהיו מיושבות על-ידי אזרחים רומיים או על-ידי אזרחים מערים לטיניות אחרות. דרכים אלה נועדו לשמש את הרומים בעתות מלחמה.
כאשר בנו הרומים מחנות צבאיים, עשו זאת במהירות ובדייקנות. האדריכל המודרניסטי אליאל סאארינן (Eliel Saarinen) (1873-1950) טען שבבניית עיר מסוג זה, כמו בבניית העיר המצרית קַלַהוּן, במצרים העתיקה, עיר עובדים שנבנתה במהירות, לא היה זמן לתכנון על-פי נטיות והעדפות אישיות, ורחובות העיר נערכו בקווים ישרים בצורה פונקציונלית ופרקטית.
הערים הקולוניאליות הרומיות תוכננו כיחידות שלמות בסדר נוקשה, כפי שמעידים שרידי העיר טִימְגָד (Thamugadi) בצפון אפריקה – אחת מהקולוניות שנשתמרו במצב הטוב ביותר. טימגד נבנתה בזמן קצר בתקופת הקיסר טריאנוס (110 לספירה בקירוב). היא נועדה לאכלס את חיילי הלגיון השלישי, שכלל כ-15,000 איש. הכוונה בבניית העיר הייתה לחזק את המאחז הרומי בצפון אפריקה ו"לתרבת" את הבֶּרבֶּרים המקומיים. לטימגד צורת מלבן (322 מטר אורכה ו-253 מטר רוחבה), והיא מתוכננת כמחנה צבאי. תוכניתה אורתוגונאלית והיא כוללת קרדו ודקומנוס החוצים זה את זה במרכזה. בעיר היו תאטרון קטן עם 3,500 מקומות ישיבה, מרחצאות וספרייה. תוכנית העיר טימגד, כמו רוב תוכניות הערים הרומיות, נראית מונוטונית. אך המאפיין הבולט שלה, הקולונדות של הקרדו והדקומנוס, היו כנראה מרשימות מאוד.
תמונה 7.30 טימגד – תוכנית העיר
בערים הרומיות היו תאטראות, ובגדולות שבהן היה גם אמפיתאטרון. עד היום שרדו אמפיתאטראות מהתקופה הרומית, למשל באוראנז', בנים ובארל אשר בצרפת, ובוורונה ובפומפיי אשר באיטליה. כמו כן שרדו אמפיתאטראות בערים שונות בספרד, בצפון אפריקה ובאסיה.
הצומת המונומנטלי של העיר, מקום מפגשם של שני הרחובות הראשיים היה מרכז החיים בעיר הרומית. ירושלים בתקופה הביזנטית, כפי שהיא נראית בפסיפס מידבָּא (Madaba) (565 לספירה), ממחישה זאת בבירור. הקרדו מקסימוס, רחוב עם שדרות עמודים ברוחב כ-30 מטר, נמתח מדרום לצפון, ומחבר בין שני השערים העיקריים של העיר. הדקומנוס חוצה אותו בזווית ישרה, מהשער לבית המקדש, בכיוון מזרח-מערב. כנסיית הקבר, הארמונות והשווקים, כולם ממוקמים לאורך הקרדו. מערך זה קיים עד היום.
תמונה 7.31 מפת ירושלים על פסיפס מידבָּא
צורות דומות של עיר חוקו בכל קצות האימפריה. הן בנויות כך שכל המכיר אחת מהן, מכיר את כולן.
לעומת ערי הקולוניות, אשר נבנו בתוך זמן קצר ותוכניותיהן היו בעלות צורה ברורה וסדירה, התפתחו ערים אשר צמיחתן נמשכה מאות שנים בספונטניות. בעוד ערי הקולוניות הרומיות היוו דוגמה לתכנון ולסדר, בהיותן מתוכננות בקפידה בצורה גאומטרית, הייתה רומא דוגמה קלאסית לתוהו ובוהו עירוני, שנוצר כתוצאה מהיעדר תכנון ופיקוח עירוני וכתוצאה מבנייה לאורך שנים רבות.
במאה השנייה לספירה חיו ברומא כמיליון איש. יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית האימפריה הרומית, שהיוו כחמישה מיליון איש, חיו בערים. השלטון הרומי הקים מאות ערים ברחבי האימפריה. הערים ההלניסטיות – אלכסנדריה, קוֹרינתוֹס, פֶּרגָמוֹן ואֶפֶזוֹס – היו מאוכלסות במספר רב של תושבים. רוב הערים, בייחוד במערב האימפריה, היו קטנות יחסית. רק בערים מעטות הגיע מספר התושבים ל-500,000 איש, ובערים אחדות היו למעלה מ-100,000 תושבים. בערים החדשות שבנו הרומים בספרד, בצרפת ובאנגליה, לא עלה מספר התושבים על 50,000 איש.
ערי האימפריה קושרו זו לזו ברשת דרכים שאורכה הכולל היה כ-80,000 ק"מ והשלמתה נמשכה 500 שנה. דרכים אלה נבנו באיכות מעולה והשתרעו מסוריה במזרח ועד אנגליה במערב. הן חצו מישורים, מנהרות וגשרים. מעולם לא גרו אנשים רבים כל כך בערים המקושרות ביניהן בדרכים בנויות. בתקופה מאוחרת יותר היו אלה הדרכים שאפשרו את התפשטות הנצרות ברחבי האימפריה.
האימפריה הרומית, אשר הביאה לשגשוגן ולפריחתן התרבותית של ערים רבות ברחבי האימפריה, היא שהביאה גם לשקיעתן עם נפילתה.
העיר רומא
רומא האטרוסקית לא נבנתה על קרקע בתולה. כבר לפני הופעת האטרוסקים התקיימה במקום צורה מסוימת של אורבניזם. ראשיתה של רומא, העיר הבנויה על שבע הגבעות, בכפרים אחדים של שבטים לטיניים. החוקרים מאמינים שכבר במאה השמינית לפנה"ס הייתה התיישבות כפרית על כל אחת מהגבעות. הגבעות החשובות ביותר היו הגבעה הפלאטינית, הנחשבת באופן מסורתי למולדתם של הרומים, וגבעת הקפיטול שיושבה על-ידי שבט הסַבִּינִים (Sabine).
לרגלי גבעת הקפיטול נמצא הפורום, שכמו האגורה באתונה היה ללב חיי המסחר, הדת והשלטון של רומא. במקורו היה הפורום כיכר שוק ששכנה בקצה העיר הרומית. מקור המילה "פוֹרוּם" (ברבים: פורָה – fora) במילה הלטינית "foris" שפירושה "בחוץ". הפורום לא היה כיכר פשוטה. הוא התפתח ברומא והפך למתחם של מבני ציבור, ובהם: הקוּריָה (Curia, בית אספות הסנאט), הבזיליקה, מקדשים, אולמות משפט, שווקים, בתי מועצה וחללים פתוחים מוקפים קולונדות. בחללים פתוחים אלה ניצבו נואמים שפנו לקהל המקומי.
בגלל חשיבותם הרבה מוקמו הפורום וכיכר השוק באזור הצטלבותם של שני הרחובות הראשיים, שהיו ישרים וחילקו את העיר לרבעים. למרות מיקומו המרכזי של הפורום נאסרה בתחומו תנועת כלי רכב על גלגלים.
בגלל השטח המישורי הקטן בפורום, נבנו בו הבניינים בצפיפות. הם נתפסו כאובייקטים אינדבידואליים ללא קשר רשמי ביניהם, פרט למיקומם לאורך שטח צר שאורכו 330 מטר בקירוב, על ציר מזרח-מערב. כל אחד ממבני הפורום היווה מונומנט שנועד לפאר את שם בונהו או להנציח אירוע הקשור בו. כקבוצה אדריכלית אקלקטית היה לפורום אופי של קרנבל תמידי.
תמונה 7.32 הפוֹרָה ברומא – תוכנית קרקע
הפורום הרומי שונה מהאגורה היוונית בתפיסת החלל. האגורה נותרה ביסודה כיכר ציבורית פתוחה שנבנו בה מבני ציבור. הפורום, לעומת זאת, היה מעין שילוב של אקרופוליס ואגורה. הוא היה שטח סגור, תחום בקירות ופתוח לשמים, מוקף חנויות, משרדים ומבני פורטיקו, ובלתי תלוי במערכת הרחובות ובבנייני הציבור האחרים. בערי פרובינציה רבות, במיוחד בחלקה המערבי של האימפריה, התפתח הפורום למרכז מנהלי ומסחרי המספק את צרכיו, מוקף מבני פורטיקו וחנויות. הייתה במקום בזיליקה ששימשה כבית עירייה ולעתים קרובות נבנה לצדה מקדש. בכל מקום שבו היה הדבר אפשרי הוצבו מקדשים בהתאם לכיוונה של מערכת הרחובות, למרות חשיבותם של השיקולים הדתיים, שדרשו בניית מבנים הפונים למזרח.
הפורום של רומא היה לחלון הראווה של האימפריה. במשך הזמן הורחבו ממדיו כדי להתאימו לצורכי הפעילות הציבורית הענפה. מתחם הפורום ובנייניו מצייגים את התפתחותו של כוח פוליטי העולה בהתמדה. ברומא היו חמישה פורה שנבנו על-ידי קיסרים בזה אחר זה. הפורום האימפריאלי הראשון נבנה בשנת 54 לפנה"ס על-ידי יוליוס קיסר. חמשת הפוֹרָה ניצבים זה לצד זה וחלקם צמודים זה לזה. הציר המרכזי של כל אחד מהם מקביל לזה של האחרים או ניצב לו. כך נוצרת מערכת צירים המאונכים זה לזה, שמאחדת את המכלול. למרות היותו של כל אחד ממבני הפורום בעל מראה רשמי וסטטי, היחס בינם לבין עצמם יוצר דינמיות במכלול כולו. כיכרות הפורום עוצבו בצורת ריבוע, מלבן או חצי עיגול. כל אחת מהן הייתה מוקפת קולונדה שבקצהּ מוקמו מקדש או בזיליקה. קולונדות קישרו בין הכיכרות ושימשו גם כמעברים.
הבניינים בפורום היו כה ראוותניים, עד שהרומים נזקקו לשיטה חדשה כדי להדגיש את הבניין החשוב ביותר בפורום – הקוּריָה. ייחודו היה בפשטותו יוצאת הדופן ובמידותיו הצנועות אל מול ממדיהם העצומים של הבניינים הסובבים אותו, כיוון שכל בניין חדש שנבנה בפורום (פרט לקוריה) היה גדול מקודמיו.
הפורום הגדול והמרהיב ביותר ברומא הוא הפורום של טריאנוס (100-112 לספירה), אשר עוצב על-ידי אדריכל הקיסרות, אַפּוֹלוֹדוֹרוּס מדמשק. לפורום טריאנוס, שהיה הפורום האחרון שנבנה, צורה הקרובה למלבן. ממערב למזרח הוא כלל את מקדש טריאנוס (שלא שרד) וספרייה יוונית ולטינית. ביניהם ניצב עמוד טריאנוס שנבנה לכבוד ניצחון טריאנוס בדאקיה (רומניה של ימינו). מאחורי אלה מוקמה בזיליקה שהוקפה בקולונדה. קולונדה נוספת ניצבה בשטח הפתוח של הפורום, במרכזה הוצב פסל הקיסר, ואכסדרות בצורת חצי מעגל מצפונו ומדרומו.
ויטרוביוס כתב שעל ממדי הפורום להתאים לקהל, שהרי בפורום היה מתכנס קהל רב כדי לחזות במצביאיו צועדים עם שלל הניצחון והשבויים, ועוברים דרך קשתות הניצחון.
אתונה איבדה את כוחה בתקופת הכיבוש הרומי, אך הייתה עדיין מרכז חשוב של תרבות. הרומים מילאו את החלל הגדול של האגורה באתונה בבניינים. היה זה ביטוי ל"אימת החלל הריק" ((horror vacui, דבר שאפיין גם תבליטים רומיים רבים. המקום, שכלל בעבר חלל פתוח שהיווה מקום מפגש ומרכז תקשורת בין אנשים, התמלא במבנים שהפכו תקשורת זו ללא רלוונטית.
מלבד הפורה היו כיכרות ציבוריות דבר נדיר יחסית, כיוון שהיה אפשר לערוך התכנסויות גם מחוץ לחומות העיר, תחת כיפת השמים.
הרומים הציגו חידושים במרחב העירוני, כמו מזרקות מונומנטליות. האלמנטים הבסיסיים של המזרקה היוונית קיימים גם במזרקה הרומית, אך התפיסה השתנתה. לעומת בניין המזרקה היווני שהיה פשוט ומאופק, היו המזרקות הרומיות מפוארות. הן סיפקו הזדמנות להצגת אדריכלות דקורטיבית. במזרקות המפוארות היו אינספור פסלי אלים, נימפות (אלות מים) ודיוקנאות אנושיים. המזרקות שלבשו צורה מונומנטלית כונו "נִימְפֶאוּם" (Nymphaeum) – שילוב של מזרקה ומקדש נימפות. אקוודוקט הוביל מים לאתר המזרקה. מכלי מים מוקמו בחלק האחורי של מבנה המזרקה וכיורים גדולים הוצבו בחזיתו. המבנה סיפק הגנה מפני פגעי מזג האוויר. התושבים נהגו למלא דליי מים בנימפאום. רק לעשירים ביותר היו מים זורמים בבתים. כמו למרחצאות גם למזרקות היה אופי דמוקרטי, בהיותן פתוחות לכולם.
דוגמה לנימפאום ברומא הוא הנימפאום בווילה אורטי ליקיניאני (Horti Liciniani) של משפחת הקיסר ליקיניוס גליאנוס (Licinus Gallienus) (שלט בין השנים 268-253 לספירה), מבנה שכונה בטעות במאה ה-17 מקדש מינרווה מֶדיקָה (Minerva Medica) ומאז ועד לאחרונה נחשב כמקדש. נימפאום זה נבנה במאה הרביעית לספירה, והיווה חלק מגני ליקיניי שהקיפו את אחוזתה של משפחת ליקינִיי רבת-העוצמה. קוטר אולם הנימפאום 24 מטר וגובהו 33 מטר. המאפיין הייחודי שלו הוא עשרת החלונות הגדולים והגבוהים הנפתחים תחת כיפה גדולה. למבנה התומך בכיפה צורת דקאגון (מצולע בעל עשר צלעות שוות). הוא מורכב מעשר אומנות המחוברות זו לזו על-ידי קשתות. עשרת החלונות נבנו בין האומנות, מעל תשעה אפסיסים עמוקים ומעל הכניסה. הייתה כנראה בעיה בתמיכת הכיפה, כיוון שהאומנות עוּבו עוד בטרם הושלמה הבנייה. הקירות הפנימיים והחיצוניים צופו בשיש. כבניין שהוקדש לנימפות המים היה הנימפאום שופע צמחים, פרחים, פסלים ומזרקות.
תמונה 7.33 הנימפאום של משפחת ליקיניי (מקדש מינרווה מדיקה) ברומא
ב-1828 קרס חלק מכיפת המבנה.
בהשוואה למערכת אספקת המים, שהייתה מתקדמת מאוד, מערכת הביוב הרומית הייתה פרימיטיבית. הקיסר אַספַּסיאנוּס הדהים את אניני הטעם, כאשר החליט לגבות מסים על בתי השימוש הציבוריים (הוא היה זה אשר טבע בהקשר זה את הביטוי "לכסף אין ריח"). מספרם של בתי שימוש אלה ברומא גדל מאוד ובמאה השלישית עמד על 144. דוגמאות רבות ששרדו בערים אחרות, המציגות 30 או 40 מושבי שיש המסודרים בשורות, מעידות על היעדר כל צורך בפרטיות.
תשומת לב מיוחדת הקדישו הרומים לתחבורה בתוך העיר. יוליוס קיסר תכנן מחדש את הפורום, שהיה סואן מדי כבר בתקופת הרפובליקה. הוא הרס את הקוריה (בית הסנאט) כדי לפלס דרך מעוטרת בקולונדות שמקדש לצדה על הציר המוביל לפורום יוליוס קיסר. כמו כן קבע דרכים חד-סטריות, הקים מגרשי חנייה למרכבות ואסר על טעינת משאות בשעות העומס, ועל תנועת כלי רכב על גלגלים ברחובות העיר בלילה. חוק זה חודש מפעם לפעם בתקופה האימפריאלית.
יוזמתו הנועזת ביותר של יוליוס קיסר הייתה הטיית מסלול נהר הטיבר, שעלה על גדותיו לעתים קרובות והציף את העיר. טענות מתנגדיו, כי כוונתו לספסר בקרקעותיו, שרבות מהן היו סמוכות לקרקע שהתפנתה כתוצאה מהטיית הנהר, הופרכו כאשר העביר אותן מרצונו לתושבים.
עיר אידאלית על-פי ויטרוביוס
בעשרת ספרי האדריכלות שלו דן ויטרוביוס בעיר כמכלול ומתייחס לעיר אידאלית. הוא אינו דן בעיר המבטאת אוטופיה חברתית, אלא בדגם צורני האופייני לתקופתו. הוא שם דגש על אדריכלות המשרתת את העשירים והחזקים, בעוד השאלות החברתיות נידונות רק בשוליים. אף שהיו בניינים רבי-קומות ברומא בתקופת הרפובליקה, אלה אינם זוכים להתייחסות בכתבי ויטרוביוס, דבר המעיד על חוסר העניין שלו באנשים הפשוטים. לעומת זאת, הוא מציג עקרונות לתכנון בתים על-פי מקצועותיהם ומעמדם החברתי של בעליהם. עם אלה נמנים בתי עורכי דין ונואמים, ובתי אנשי המעמד הגבוה המשרתים את הציבור.
ויטרוביוס כתב שכדי לבנות עיר יש לבחור באתר טוב לבריאות – מקום גבוה בעל אקלים ממוזג, ללא ביצות בשכנותו (שמא יהפכו אותו למוכה חולי). על המיקום להבטיח מקורות מזון לעיר ודרכי תחבורה נוחות. העיר תהיה מוקפת חומה – חומה עגולה עדיפה בעיניו על חומה מרובעת שפינותיה בולטות, שכן כך אפשר לראות את האויב מנקודות רבות – ויהיו בה מגדלים לצורך הגנתה. לאחר ביצור העיר יש להקצות חלקות קרקע בין החומות, ולהתוות את הרחובות והסמטאות תוך התייחסות לרוחות השמים. הרחובות יתוכננו באופן שימנע מרוחות עזות לנשוב בהם, מתוך דאגה לבריאות התושבים. עצה זו מנוגדת להתייחסות של רוב סופרי העת העתיקה לנושא זה. אריסטו, כנראה בהשפעת כתבי היפוקראטס, המליץ שמשיקולי בריאות ערים יהיו פתוחות לרוחות.
לאחר שיתוכננו הסמטאות והרחובות, יצוינו אתרי המקדשים, הפורום ושאר בנייני הציבור, תוך התחשבות ברווחת הכלל וביעילות.
בעיר השוכנת על שפת הים יש לדעת ויטרוביוס להקצות לבניית הפורום את השטח הקרוב לנמל, ובעיר השוכנת בלב היבשת יש להקצות את מרכז העיר למטרה זו. את מקדשי האלים פטרוני העיר יש למקם, לדעתו, במקום הגבוה ביותר בעיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה